משנת ארץ ישראל על משנה דמאי, נספח א

1 נספח א

2 ניהול אחוזות העשירים

3 מבחינה משפטית ומעשית התחלקו קרקעות הפרובינציה לשני סוגים: אדמות פרטיות ואדמות ציבוריות. מבחינה חברתית הייתה אבחנה חשובה בין אדמות השייכות לעשירים לבין אדמותיהם של חקלאים זעירים. אדמות החקלאים הזעירים עובדו בידיהם, בסיוע בני משפחותיהם. לעומת זאת, ניהול אדמות העשירים הוא פרק מרתק באסטרטגיה החברתית של בני התקופה, וסוגיות רבות במסכת דמאי מבוססות על המקובל בתחום זה, ומבטאות אותו.

4 בארץ ישראל ההלניסטית-רומית היו כמה שיטות עיקריות להפעלת רכוש קרקעי גדול. להבדלים ביניהן נודעה חשיבות רבה, שכן לשיטת ההפעלה הייתה השפעה רבה על המבנה החברתי של המגזר הכפרי, ועל הנוף החברתי והגאוגרפי. דרכי הפעלת האחוזות מוצאים את ביטוים בהלכות רבות במשנה ובמקורות המקבילים. במקרים רבים דברי המשנה מתבררים לאור ההבחנות בשיטות ובדרכי עבודה אלו.

5 השאלה היא כיצד נוהל והופעל הרכוש הקרקעי של העשירים.

6 הקדמה – ניתוח תאורטי

7 לפני העשיר ניצבו אפשרויות מספר:

8 1. הפעלה ישירה של הרכוש – באמצעות פועלים או עבדים. העשיר אשר בחר בדרך זו התגורר דרך קבע על אדמתו, וניהל את רכושו במישרין באמצעות פועלים או עבדים. ניתן להניח שהוא "הגיח" מדי פעם לפוליס, אך בסיסו היה בפריפריה של אדמותיו. בשיטה זו נוצר מעמד של איכרות אמידה, אך לא של עשירים מופלגים, מעין בֹעז המתואר במגילת רות או אשת החיל המתוארת במשלי לא. קשה להאמין ששיטה זו ננקטה לניהול רכוש גדול.

9 2. שיטת האריסים העצמאיים – מסירת האדמה לאריסים או לחוכרים. בשיטה זו מסר העשיר את אדמותיו וויתר על הניהול השוטף, שכן המרחק לא אִפשר לו פיקוח יום-יומי על רכושו. בשיטה זו הפכו האריסים בפועל לבעלי הקרקע, והאדון שלט באדמתו מרחוק ולמעשה איבד את הקשר הממשי עמה.

10 3. שיטת אריסות נשלטת – האדון מסר את אדמתו לאריסים או לחוכרים. הוא המשיך להתגורר בעיר ואת האחוזה ניהל פקיד מטעמו. בכך שמר האדון על שליטתו היום-יומית בנחלתו, ואִפשר צמיחת מעמד ביניים של משגיחים אמידים שאינם בעלי הקרקעות.

11 4. הפעלה בשיטת בתי האחוזה – תתואר להלן.

12 5. הקמת כפר פרטי על אדמות העשיר – האדמה ניתנת באריסות, והניהול השוטף נעשה על ידי נציג של האדון. במרכז האחוזה מוקם מבנה מגורים למשגיח, ולאדון בבואו לבקר בכפרו. ההבדל בינה לבין שיטות 2, 3 היא שהאריסים מתרכזים בכפר השייך כולו לאדון, וכך נוצרת זיקה בין הציבור המקומי והאחוזה.

13 השיטות מגוונות למדי, וניתן היה גם לפתח שיטות ביניים בין השיטות הללו. מן הראוי לפתוח בדיון תאורטי על המשמעויות השונות. יש למצוא את הגורמים אשר הייתה להם השפעה מרבית על אופי החברה והתנהלותה. דומה שניתן להבחין בכמה נושאי מפתח:

14 מידת העצמאות של מעבדי הקרקע – האם הם עבדים, עצמאיים או אולי חקלאים מטיפוס-ביניים, כמו הקולונים של התקופה הביזנטית.

15 אם העשיר גר רחוק מהשדה, נוצר מבנה של "בעלות נעדרת". הווה אומר, הנחלה מנוהלת על ידי סוכני משנה או ללא פיקוח של הבעלים. העשיר גר בעיר וחי מהכנסות המגזר הכפרי. כך נוצר מצב שמשאבים זורמים מהכפר אל העיר. העיר גדלה על חשבון המגזר הכפרי, ונוצרת תרבות של היררכיה יישובית. מצד שני, בעלות נעדרת מובילה בהכרח לניצול יעיל פחות של הקרקע. ההחלטות האסטרטגיות מתקבלות על ידי מי שרחוקים מהשטח ומושפעים מאנשי-ביניים.

16 מבחינתו של האדם המעבד את הקרקע, השאלה אם הוא מנוהל על ידי האדון או על ידי נציגו היא שולית. מבחינתו השאלה העיקרית היא מידת עצמאותו ומידת הקשר היום-יומי עם האדון או עם נציגו. שאלה זו חשובה לו יותר משאלת מעמדו המשפטי. אם האדון פוגש יום-יום באריס נוצרת תלות ממשית ביניהם. מעמדו עשוי להיות קרוב לזה של עבד, אף שהוא אדם חופשי מבחינה משפטית. אריס מעין זה חייב לבצע את שנדרש ממנו על ידי אדונו, ובפועל הוא משועבד לאדון. המנהל, לעומתו, חי את חייו לבדו, מבלי שהאדון ייפגש עמו, והוא חי ונוהג כאדם עצמאי, אף שמבחינה משפטית הוא משועבד.

17 גובה דמי התשלום שמשלם האריס או החוכר היא שאלת מפתח, קריטית וקיומית. ברם, שאלה זו אינה תלויה במבנה המשפטי-חברתי. יתר על כן, משמעותו של גובה התשלום אינה קבועה. מבחינתו של האריס לא חשוב לו גובה התשלום אלא מה שנותר בידו. תשלום גבוה מפרי שדה נרחב ומניב עדיף על תשלום נמוך עבור יבול דל.

18 מבחינתו של בעל הקרקע הייתה שיטת העיבוד בבחינת בחירה של תמהיל גורמים כלכליים-חקלאיים מנוגדים. לכאורה, ניצול העבדים היא השיטה הזולה ביותר. למעשה אין הדבר כן. העבד זול אולי מאדם עצמאי, אבל חקלאות אינה עבודה מכנית: חקלאי חייב לעבוד במסירות ובחריצות, ושום פיקוח אינו בגדר תחליף לרצון הפנימי. בתנאי ארץ ישראל היה צורך בהכשרה מתמדת של הקרקע. מי שאין לו עניין אינטרס אמִתי בעבודה מסוג זה לא יתמיד בכך ולא ישקיע את מרב כוחו בשדה. החוכר מקבל תשלום קבוע עבור העיבוד, גם לו יש עניין רק במילוי חובתו כלפי הבעל ולא בטובתו האמִתית של השדה. אם אין החוכר מועמד להמשך החכירה, ודאי שאין לו כל מניע למאמץ מעבר ל"עבודה לפי הספר". הוא לא יקום בלילה להגן על עצים מפני הסערה, שהרי האדון לא יוכל להתלונן על נזקים שגרמה רוח ממרום.

19 מסירת השדה לידי אריס מבטיחה את רצונו הטוב של המעבד. מעתה יש לו עניין בהצלחת העיבוד, שכן גם הוא מרוויח מכך. מצד שני, אם אכן ההצלחה תהיה רבה, או בשנה טובה, ירוויח האריס יותר ממה שהאדון רצה לתת לו מלכתחילה. יש להניח שהאדון ידאג לווסת את רווחי האריס, למנוע את התעשרותו ואת התמוטטותו. ברם, בשלב המידי והישיר יש לאריס עניין כלכלי בהצלחת הגידול.

20 בעיה אחרת היא משך זמן האריסות: אם יעבוד האריס בשדה שנה אחת בלבד לא כדאי יהיה לו להשקיע בו לטווח ארוך. אחזקת מדרגות מחייבת השקעה לטווח ארוך. הבעיה חריפה במיוחד בשדות מטעים שבהם עיבוד השדה מחייב עבודה רבה והשקעה רבה על מנת שהמטע יישא פרי רק בעתיד. החקלאי צריך להחליט האם להמשיך לטפל בעץ ותיק המתדלדל, או לשנטע אותו ולהפסיד את יבולו בארבע השנים הקרובות לטובת העתיד. מצד שני, אריס המעבד את השדה שנים ארוכות חש כבעליו, וכוחו של האדון עלול להיחלש.

21 לכאורה, מערכת היחסים שבין האדון לאריס או חוכר היא מערכת כלכלית לכל דבר, שורר בה חוק ההיצע והביקוש, שני הצדדים תלויים בעסקה ומעוניינים בה. למעשה אין הדבר כן. האריס זקוק לקרקע למחייתו, ואין לו מקור פרנסה אחר. לעומתו, לאדון אדמות רבות והוא יכול להרשות לעצמו להוביר חלק מהן מבלי להינזק באופן מהותי. מובן שבטווח הארוך גם האדון תלוי באריסיו, והוא אינו יכול לסבול הוברת כל שדותיו למשך זמן רב, אך בטווח הנראה לעין הוא נראה, או מתחזה, כבלתי פגוע. לכאורה, קיימת אפשרות הדדית של הפסקת האריסות, על ידי האדון – כעונש לאריס, ועל ידי האריס – המואס במרותו של בעל הקרקע. אפשרות מעין זו פועלת כגורם מאזן שכן היא בולמת את שרירות הלב של האדון, ומשמשת מוטיבציה פנימית לחקלאי. ברם בדרך כלל לא כך היה הדבר. האריס או החוכר התגוררו במקום. הניעות הגאוגרפית לא הייתה רבה, ולא קלה, לא היה ביכולתם להחליף מקום מגורים בקלות. כתוצאה מכך התפתחה זיקה כמעט הכרחית בין האריס והאדמה. אין ביכולת האדון למצוא בקלות מועמדים חדשים לאריסות, ואין האריס יכול לנטוש את אריסותו. כפי שנראה להלן, לא כך היה במצרים, אך מסתבר שהניתוח המוצע משקף את אשר התרחש ברוב חלקי העולם. במערכת סטטית כזו יש לבעל הקרקע כוח רב. הוא יכול לגזור את מקור חייו של האריס. אמנם משולחן הכתיבה שלנו ניתן לקבוע שגם האדון תלוי באריסיו, אך כאמור, בתחושה החברתית לא כך היה הדבר. בפועל, המערכת היא סטטית. לאריס או לחוכר מובטחת הקרקע, לעשיר מובטח שהללו יסכימו, גם בעתיד, להמשיך בעיבוד הקרקע, והמסורת אף קובעת את מערכת היחסים שבין השניים. באימפריה הרומית נוצר מעמד של "אמפטוטיס": חוכר קבע היושב על אדמתו מדורי דורות, האדמה שייכת לאדון, אבל האריס או החוכר פועלים כאילו היו בעליה, מתוך אחריות וידיעה כי בה יהיו תלויים גם בעתיד.

22 ניהול האחוזות באימפריה הרומית

23 באימפריה הרומית אנו מוצאים שיטות או אסטרטגיות עיבוד שונות, ולא תמיד ברור מה גרם להבדלים בין הפרובינציות השונות. השאלה המעניינת אותנו היא מה הייתה השיטה שנהגה בארץ ישראל. העדויות לכך אינן חד-משמעיות, ועל כן יש להכיר את השיטות בפרובינציות אחרות ואת המונחים שנהגו, על מנת להבין טוב יותר את המציאות בארץ ישראל. בחברה ההלניסטית הקדומה הפעילו הבעלים את שדותיהם בעצמם. האידֵאל ההלניסטי היה שבעל השדה יתגורר ליד חלקתו, עבדיו או צמיתיו יגורו עמו בביתו או בשדה, והניהול יהיה יום-יומי וישיר. כך, למשל, מתואר משק הבית של אודיסאוס המלך בשירתו של הומרוס, וכך עשירים אחרים. התפתחות הכלכלה והגידול בשטחי החקלאות של העילית לא אפשרו למבנה זה להמשיך. השטח החקלאי של העיר היה נרחב מכדי לאפשר יוממות בין העיר והשדה. רמת הפינוק הנדרשת, אף היא צמצמה את מעורבותו של הבעל בחיי היום-יום החקלאיים. חוקרי יוון מתחבטים האם מבנים בודדים הנחשפים בשדות יוון והריה הם עדות לחקלאים אמידים, או שמא אלו בתיהם של פשוטי העם בלבד. היכן גרו אותם פועלים עניים או עבדים? בשאלה דומה נתחבט להלן ביחס לארץ ישראל.

24 מאוחר יותר בתקופה ההלניסטית חדרה שיטת בתי האחוזה גם ליוון. עדיין נותרו בפרובינציה כפרים מכונסים, אך בכתובות נזכרים גם בתי-אחוזה. המונח המקובל לאחוזה הוא "חוריון". כך, למשל, פלוני בעל חוריון מקדיש עבדים למקדש, אלמוני בונה אקוודוקט שיוביל מים מהחוריון שלו לעיר. לעומת זאת, המונחים האחרים לבית-אחוזה, כמו וילה, אינם נזכרים. מהמידע המקרי שצוטט ברור כי האחוזות הללו היו מבוססות על עבודת עבדים איור 31, תמונה 9.

25 במערב האימפריה שררה שיטת בתי האחוזה מן הסוג הרביעי. בספרות המחקר מוצגת שיטה זו כיחידה באיטליה, גליה או ספרד בכל התקופה הרומית. חיבורים רבים נכתבו עליה. כך, למשל, ספרו של וויט על החקלאות הרומית מניח בפשטות כי בית האחוזה הוא הזירה של החקלאות בתקופה זו. הספרים שכתבו החקלאים הרומיים הקדומים בעצמם קטו, ורו, קולומלה, פליניוס מאשרים רושם זה, והוא הדין בסופרים רומיים אחרים. מאות בתי-אחוזה צנועים וגדולים עד למאוד נמצאו ברחבי האימפריה ובעיקר במערבה, והם, יחד עם הכתובות, מהווים עבורנו בסיס מידע איתן.

26 אין ספק שעד המאה הראשונה בערך היה בית האחוזה מבוסס על עבודת עבדים, אלה חולקו בקבוצות של עשרה וכונו "דקוריה". עם זאת, מתנהל ויכוח האם מנהל בית האחוזה היה עבד או אזרח חופשי. שתי השיטות נהגו במקביל, והשאלה היא רק מה היה הנוהג הרווח. מנהל האחוזה העבד הוא "ויקולוס" והחופשי מכונה "אפיטרופוס", ולעתים רחוקות גם "אויקונומוס". פקיד בכיר הוא ה"סלוטריוס" שהיה במקורו הממונה על השמירה או על מדידת השדות, אך הפך למונח כללי של מפקח על העבודות באחוזה. אצל פלדיוס, סופר חקלאות מהתקופה הביזנטית, ה"סלוטריוס" הוא לעתים עבד ולעתים עצמאי. מונחים אלה חוזרים בספרות חז"ל. לא הוזכרו כאן מונחים אחרים שאינם מופיעים בארץ ישראל.

27 עם זאת, מתברר שהחקלאות הזעירה והחופשית לא חוסלה לחלוטין. אמנם זו לא הותירה אלא עדויות מעטות, כתובות מעטות ושרידים דלים של מבנים, ולפיכך נטה המחקר להתעלם מעדויות אלו. ברם סקרי שדה הנעשים לאחרונה מפנים את דעת החוקרים גם למגזר זה. באזור קפנה שבאיטליה, למשל, נחשפו מאות מבנים קטנים שבהם התגוררו חקלאים חופשיים, מהם דלים ומהם אמידים. סקר שדה, ואפילו חפירה, אינם מאפשרים להבחין בין מבנה מגורים של משפחת איכרים גדולה, או אמידה, לבין בית-אחוזה בינוני. כמו כן היו גם כפרים קטנים vici בלטינית.

28 במקביל אנו שומעים גם על מסירת אחוזה לחוכרים או לאריסים. לפליניוס הצעיר, למשל, היו אחוזות מספר, לפחות חלק מהן מסר לחוכרים, ובמכתב אחד הוא מספר על החלטתו לשנות את שיטת הניהול ולמסור אחוזה אחת לאריסים כדי לעודד את המוטיבציה של אנשיו. במקביל הוא מספר על מגוריו בבית-חווה מפואר ועל בילויו שם. פליניוס כותב גם עד כמה חשוב לו להיות בזמן הבציר באחוזה, ומסתבר שבאחוזה זו נוהל הבציר בצורה ריכוזית. ברם, לא ברור האם פליניוס הנהיג בכל האחוזות אותה שיטת ניהול. אם כן – הרי שאחוזותיו נמסרו לחוכרים או לאריסים בחכירה קצרת טווח, אך האדון, או נכון יותר נציגו, ניהל את עבודת החוכרים, והמנהל התערב בחיי המעשה היום-יומיים ובעיקר באיסוף התוצרת. מבנה זה יידון להלן, ויש לו מקבילות נוספות שהשתמר עליהן מידע רב ומפורט יותר מהמזרח. מכל מקום באחוזות הללו, כולל אלו שנמסרו באריסות, היה לפליניוס בית-אחוזה מפואר וילה. הווה אומר, גילויו של בית-אחוזה מפואר עדיין אינו מעיד על שיטת ההפעלה של האחוזה איור 32.

29 על המצב בצפון אפריקה אנו יודעים בזכות כתובות מפורטות מן המאה השנייה, ובזכות סקרי השדה. אריסי אחוזות ממלכתיות שוטחים בכמה כתובות גדולות ועשירות במידע את טענותיהם, וזוכים בתשובה של הקיסר. מתברר שאחוזות ענק אלו הופעלו על ידי אריסים, שהיו אזרחים עצמאיים והקימו להם כפרים עצמאיים. לאיכרים הללו ניתנה הזכות להקים ולפתח קהילה, וזו ארגנה מערכת שירותים מפותחת למדי. בסקרים אנו מוצאים את כל סוגי היישובים, החל בכפרים גדולים וכלה במאות מבני שדה קטנים, בינוניים ואף מבני אחוזה מפוארים.

30 במצרים הייתה השיטה שונה לחלוטין. בידינו אלפי פפירוסים המעידים על החכרת שדות וניהול אדמות העשירים, והתמונה ברורה למדי. במצרים פעל גם מרכיב חשוב של חקלאות עצמאית וזעירה. חקלאים אלה ידועים כמעט רק מן המפקדים ומהצהרות הרכוש, שכן הם לא הותירו שרידים כתובים שיעידו על הניהול העצמי של נחלתם. חקלאים מעין אלה אינם חותמים על הסכמים ואינם מנהלים "ספרי אחוזה", אך נוכחותם ברורה לחלוטין. במחוז הרמופוליס, למשל, כ- 50% מן הבעלים החזיקו שטחי קרקע עד 9 ארורה 25 דונם, ורק פחות מעשרה אחוז מן האוכלוסייה היו שטחי קרקע של יותר מ- 200 ארורה 540 דונם.

31 על ניהול האחוזות במצרים אנו יודעים מתוך שפע המסמכים; אלה נאספו על ידי חוקרים שעסקו איש איש באחוזה מסוימת. השיטה המקובלת הייתה חלוקת שטח האחוזה ליחידות קטנות והחכרת כל חלקה לחוד לחוכר או אריס אחר, בהסכם אינדיבידואלי. מובן שהיה קיים מעין נוסח בסיסי מקובל, אך לא אחיד. במקביל, כל חוכר היה עשוי לרכוש חוזי חכירה רבים, אף שלעתים הייתה לו חלקה שניתן לראות בה את חכירתו העיקרית. החוכר, או האריס, היו לעתים גם בעליה של חלקה פרטית, או בעלי עיסוק אחר. סיכום של תמונת המצב המדויקת בכל מקרה ומקרה הוא קשה, משום שהייתה תופעה נרחבת של אריסות משנה, ואולי גם של חוזים פיקטיביים, כלומר חוכר שחכר חלקה בשביל אחר שחפץ בעילום שמו.

32 לדעתו של רוולנדסון היה מחסור באריסים והייתה ניידות רבה שלהם, אם כי מצאנו גם עדויות לחכירה ארוכת טווח וירושה של חוזי חכירה. מן הראוי להבין את משמעותן של הקביעות הללו. במצרים נוצר שוק פתוח ובו היצע רב של חלקות וביקוש רב להן, כלומר אפשרות לניידות של חלקות ושל אריסים. המחירים היו פחות או יותר קבועים, ודומה שבתחום זה לא הצליחה התחרות לפרוץ את המסגרות המסורתיות. לפיכך התבטאה התחרות, מן הסתם, בטיב עיבוד הקרקע, וביחס אל החוכר/האריס. כך נפתרה בעיית היסוד של החשש מאדישותו של החוכר, חשש שעמדנו עליו לעיל. פרטים נוספים מהסדרי האריסות יידונו להלן מתוך ההשוואה לסדרים מקבילים בארץ ישראל.

33 מבחינתו של דיון זה, מן הראוי לעמוד על מידת הזיקה היום-יומית בין האדון ונציגיו לבין מעבדי הקרקע. בדרך כלל לא היה האדון מעורב בענייני האחוזה. ייצג אותו ה"אפיטרופוס" המופיע כאדם עצמאי ממעמד הביניים. פקיד זה מכונה גם "אויקונומוס". לבעלים היה אפיטרופוס אחד שפעל והפעיל את כל האחוזות והחלקות. מתחת לאפיטרופוס הראשי פעלו כמה פקידי משנה שכונו "פרונטיטאי" פרונטס ביחיד או "פרונטאי" פרוניטס ביחיד. לאחוזה המכונה "אוסיה" OUSIA או "חוריון" היה סופר שהיה הגורם המבצע ומוציא לפועל את הוראות הפרוניטס או הפרונטאי.

34 הקשר העיקרי בין החוכר או האריס לבין נציגי הבעלים היה בזמן חתימת החוזה וקביעת התנאים. נציגי האדון סיפקו לעתים זרעים למעבד, וכמובן קיבלו את חלקם בזמן הקציר. מעבר לכך, בשדה החיטה כמעט לא היה קשר נוסף בין שני הצדדים. הבעלים התחייבו לטפל בתעלות המים ואולי, או לעתים, לספק מכונות השקאה. התחייבויות נוספות הן נדירות, וחייבו חוזה מיוחד. כך, למשל, נמצאו הסכמים בדבר תובלה, דייש ורטייה בשדה פשתן. ברוב השטרות אין כל תנאים נוספים, ומכאן הסיק רוולנדסון כי בדרך כלל לא נכללו בחוזה התחייבויות נוספות, ולא היו גם חובות נוספות שהיו מקובלות בבחינת "תורה שבעל פה". שונה היה המצב במטעים קטמה. כאן צורף לחוזה נספח מפורט של התחייבויות הדדיות שנועדו להסדיר את חובות המעבד וזכויותיו. הבעל היה מעורב בעיבוד השדה, בשמירת טיבו, בעיבוד התוצרת וכו'. הדבר נובע, כמובן, מהמורכבות שבעיבוד מטעים, בניגוד לשדה פלחה, שכן המחזור שלו קצר הרבה יותר.

35 האפיטרופוס חייב היה לגור בזיקה יום-יומית לשדות. ברור שכאיש נכבד ואמיד צריך היה לגור במגורים הולמים. כמקובל בחברה היוונית-רומית שימשו מגוריו של אדם גם כמשרדו, ולפי הנוהג, מקובל היה עליו לקבל את פני אריסיו, ולו כמחוות כבוד ופטרונות בלבד. כדי לענות על כל הצרכים הללו התגורר האויקונומוס ב"אפויקון". לפי הפרטים המועטים שבידינו היה ה"אפויקון" מבנה גדול שהתגוררו בו האויקונומוס ועוזריו, והיו בו מתקנים חקלאיים. חדרים נוספים הושכרו תמורת תשלום או תמורת ימי עבודה. המתקנים נמסרו אף הם בתשלום לחוכרים, או הופעלו ישירות על ידי האויקונומוס והעניקו שירותים בתשלום למעבדי השדות.

36 במצרים לא נמצאו עדויות לבתי-אחוזה מפוארים. אמנם מחקר השדה הארכאולוגי באזור אינו מפותח דיו, וייתכן בהחלט ששפע הממצאים מתקופות שונות ומצב ההשתמרות של השרידים גרמו לחוקרים שלא להבחין במבנים מעין אלה. ברם, היעדר פפירוסים מאחוזות שנוהלו בשיטת בתי האחוזה הוא משמעותי, וקשה להתעלם ממנו. מצד שני, למרות הידיעות מפפירוסים על האפויקון, טרם נתגלו, או שמא טרם זוהו, מבנים שניתן לפרשם כאפויקון. לא ברור אם עמד מבנה זה במרכז השטח החקלאי או ביישוב עצמו. כמו כן, טרם נעשה ניתוח ממשי של מבני המגורים ביישובים ששרדו במצב טוב, וטרם נבדק הריבוד החברתי בתוכם. במפת מידבה מסומנים יישובים מספר הנקראים על שם אדם: "של פאולינוס", "של כאירוס" ו"של ניקיוס". שלושתם מצויים בין זרועות הנילוס. ברם, לצערנו חסר המינוח הפורמלי שבו כונו היישובים. לכן איננו יודעים כיצד כונו היישובים שהיו, כנראה, כפרים פרטיים או אחוזות. כך או כך, זו ראיה נוספת לשיטת הבעלות הנעדרת.

37 מסובך עוד יותר הוא המצב בסוריה. במזרח סוריה נחשפו מבנים רבים, רובם נסקרו בלבד, אך שרידיהם ניצבים לגובה רב. הסוקרים אינם מדברים על בתי-אחוזה, אך לעתים רחוקות למדי הם מדווחים על מבנה מפואר במיוחד. בדרך כלל המבנה מכונה "ארמון", או שלא ניתן לו כל פירוש היסטורי. כזה הוא הבניין המפואר והבודד ליד אל ברה. במדבריות עבר הירדן וסוריה מצוי טיפוס מיוחד של מבני פאר ששטחם 50x50 מ' בערך. חלק מהם הם מחנות צבא מצודות, וחלקם מבנים פרטיים. רובם מן התקופה הביזנטית, וחלקם המשיך לתפקד בתקופה האומאית. יש להניח שלפחות חלקם מבני אחוזה, מעין אפויקון, של ראשי השבטים בסביבה. עם זאת, ברור שעמוד השדרה של תפרוסת היישוב היה הכפר המכונס.

38 בכתובות מספר רמזים ברורים למדי לאחוזות. כידוע הכריז הקיסר דיוקליטינוס על רפורמה בתחום המסים להלן, ובמקביל ביצע מפעל גדול של הצבת אבני גבול שסימנו את גבול הכפרים. הכפרים שימשו כיחידות לצורך חישוב המס. אחת לעשר שנים בוצע קנסוס, כלומר מִפקד שכלל שומת מס, ולפיו נקבעה חובת המס שהוטלה על כל יחידה מנהלית פוליס, כפר או יחידה אחרת. שתי הפעולות, הרפורמה והמדידה, היו אפוא מבצע מנהלי מגובש ורב שלבים. הרפורמה כללה חישוב מחודש של הערכות המס המוטלות על כל שדה, ומיון מחודש של טיב השדה להלן.

39 בכתובות הגבול עדויות ברורות לאחוזות. ליד נרלידגה Narlidga נמצאה כתובת המציינת את גבול החוריון של דמס והאפויקון של קומודוס ופרימוס, או את גבול האפויקון שהיה פעם החוריון של דמס. ייתכן גם שלא כתוב בכתובת "חוריון" אלא "אוריון" גבול. בכתובת אחרת, דומה, מהגולן הצפוני, המצוי בתחום פניקיה, מצוין הגבול שבין כפר פלוני והאפויקון קוינטוס. הוא הדין בשתי כתובות נוספות מצפון סוריה. בכתובת אחרת מצוין הגבול בין הטימיון רכוש הקיסר והשטח של אורליאנוס. לא נאמר מה מעמדו של שטח זה, אך הוא נראה כשטח פרטי הקרוי על שם בעליו. מובן שזו ראיה חלשה יותר מקודמותיה, שכן ייתכן שאורליאנוס הוא שמו של כפר רגיל. בכתובות אלו ברור שהאפויקון הוא שטח פרטי שלצורך חישוב המסים אינו חלק מן הכפר. בחוק הביזנטי נקבע שמבני שדה ובתי חווה הם חלק מן הכפר לצורך תשלום מסים. ייתכן שחוק זה שונה ממה שהוחלט בימי דיוקליטינוס, או שהמבנים הנזכרים בחוק הביזנטי אינם בתי-אחוזה אלא מבני שדה ברמה נמוכה יותר.

40 ליבניוס מזכיר אחוזה חוריון שהייתה של דודו וניתנה לו במתנה, והגיאורגוי אריסים או חוכרים של האחוזה הואשמו בפשע כלשהו. כאן המונח לאחוזה הוא חוריון, והמצב מזכיר את הפיענוח המוצע לכתובת שליד נרלידגה שהובאה לעיל. בכתובת אחרת נזכר אפויקון שחוכרים שני שבטים במזרח סוריה; עוד נזכר בכתובת האפויקון של ארטימידורה, אפויקון נוסף נזכר בכתובת לא ברורה. ייתכן שהכתובת מציינת את גבול האפויקון המכונה בית-תרמה, או שאדם מהאפויקון מילא תפקיד שמירה בכפר בית-תרמה. אפויקון נזכר בכתובות נוספות, אך באלו טיבו ברור פחות.

41 עדויות אחרות לאחוזות, גם אם לא ברור מאיזה סוג הן, פזורות בכתובות מרחבי המזרח. כך, למשל, מופיע בכתובות אפיטרופוס, וכפי שראינו היה זה הכינוי המקובל של מנהל האחוזה. לעתים נעשה שימוש במונח אחר. עם זאת מספר העדויות קטן, על כל פנים קטן ממספר הכתובות המזכירות מנהלי אחוזה במערב האימפריה.

42 במצרים נחשבו אדמות האחוזה אוסיה-חוריון כחלק אינטגרלי מאדמות הכפר, ברם בפרובינציה זו לא הייתה האחוזה בדרך כלל יחידה טריטוריאלית מגובשת אלא מסגרת כלכלית בלבד. ניתן לסכם שחל שינוי מה במשמעותו של המונח "אפויקון". מונח זה, אשר במצרים ציין את המבנה שבו שכנה הנהלת האחוזה ומתקניה, הפך בסוריה לכינוי לאחוזה, מגובשת מבחינה טריטוריאלית, אשר יש לה גבולות והיא יחידת מס עצמאית. האפויקון נזכר בכתובות ספורות שכמובן לא כולן צוטטו, מכאן שהוא לא היה תופעה כה רווחת. מצד שני, הוא נזכר במספר רב יחסית של כתובות גבול, ומכאן שלא הייתה זו תופעה שולית.

43 אשר למונח "חוריון", במצרים הוא התייחס לאחוזה שנמסרה לאריסים, ביוון לאחוזה שהופעלה כנראה בשיטת בית האחוזה ובסוריה לאחוזה שנמסרה לאריסים. לא ברור אם זו יחידה טריטוריאלית מגובשת כמו האפויקון, והדבר תלוי בפיענוח הכתובת שהוזכרה. דרך אגב, בכתובת מגלטיה שבאסיה הקטנה נזכר פלוני הקומיטס פרנס, פקיד, של חוריון פלוני, ומן הסתם גם שם מדובר באחוזה. ייתכן שבפרובינציה זו הפך החוריון לכינוי כללי של כפר. אם כן, זו ראיה לתפוצתה הרבה של תופעת הכפרים שהם אחוזות פרטיות, עד שזו הפכה לכינוי כללי לכל כפר.

44 לשלל השיקולים יש להוסיף טיעון נוסף, ומיטצ'ל משתמש בו לניתוח המבנה החברתי-אגררי באסיה. במחקרו החשוב על גלטיה הוא טוען שכתובות המעידות על נוכחותם של בני שכבת העילית בכפרים רחוקים מן הפוליס מעידות על אחוזה שהייתה שייכת להם. ייתכן, אמנם, שפלוני עשיר עירוני מת במקרה בכפר ונקבר בו, אך אי אפשר לקבל הסבר זה כאשר התופעה רווחת, וכאשר האיש נקבר בקבר משפחתי. תופעה זו ניכרת גם בסוריה ובעבר הירדן, ועדויות רבות לכך. במסגרת זו נסתפק בסיכומו של סרטר האוסף אזכורים רבים של חברי הבולי של בוצרה, שנקברו ברחבי עבר הירדן וסוריה.

45 המונח הנפוץ ביותר לתיאור האחוזה הוא "אוסיה", כך על כל פנים במצרים. בחוק הסורי-רומי ובמקבילותיו מדובר במפורש על ירושת אוסיה או על מכירתה. אוסיה היא הדוגמה התדירה לרכוש, באופן כללי, אשר בו דן המחוקק. סביר להניח כי דוגמה זו ניתנה משום שלאדם רגיל הייתה אוסיה, ועסקה קרקעית רגילה נגעה לאותה אוסיה. ייתכן גם שבחוק כבר הפכה אוסיה למונח כללי של רכוש קרקעי ולאו דווקא של אחוזה. אם כך, הרי הדבר מעיד דווקא על תפוצתו הרבה של המינוח עד כדי כך שהפך לכינוי כללי לרכוש. מינוח קרקעי אחר הוא "קריתא", ומשמעו המילולי הוא כפר. כאן מדובר במפורש בבעלים של כפר פרטי, מעין אלה שיוזכרו להלן.

46 חוק הקולונטוס

47 כבר נרמז כי הקיסר דיוקליטינוס חולל רפורמה בסדרי המסים. חוק הקולונטוס היה מרכיב מרכזי במכלול זה. לפי החוק הפכו חלקת הקרקע והאריס ליחידת מס אחת. משמעו של דבר שנאסר על האריס לעזוב את אדמתו. החוק קיבע את מערכת הקשרים, הזמנית מטבעה, שבמשולש בעלים-קרקע-אריס חוכר. הסיבות לחקיקתו של החוק נדונו רבות בספרות המחקר. כנראה לא נדע לעולם מה הניע את המחוקק, ואפילו לא נדע האם נתנו הקדמונים את דעתם על ההשלכות העתידיות שלו. ייתכן שהחוק נקבע על רקע של נטישת אריסים ודרישות יתר שלהם, שגובו על ידי האפשרות שלהם שלא לחדש את החוזה, ואולי גם עקב נהירת תושבים מן הכפר אל העיר. ברורות יותר ההשלכות השליליות של החוק על החקלאות באימפריה הביזנטית, ואלו נידונו באריכות במחקר. האריס או החוכר הפך מעתה לצמית, ואיבד בפועל את חירותו האישית. הוא הפך לאזרח חופשי באופן אישי, אך היה משועבד לבעל הקרקע. כך יכולים היו הבעלים למנוע, בעזרתו של החוק, את עזיבתו של האריס, אך בכך גם נוצרה מערכת יחסים חדשה שקישרה בין הבעלים לאריס.

48 בדרך כלל נוטים החוקרים להצביע על הנזקים שגרם החוק לרקמת היחסים האגרריים במזרח. ג'ונס רואה בחוק את המרכיב העיקרי שגרם להתמוטטות מעמד האיכרים והחקלאות באימפריה הביזנטית, ודעה זו חוזרת בחיבורים רבים. מקובל לטעון שהחוק נועד להגן על האינטרס קצר הטווח של בעלי הקרקע שניצבו, אולי, לפני מחסור באריסים. כפי שראינו, אכן יש במצרים רמזים למחסור זה. לאמִתו של דבר, ייתכן שיש בהערכות אלו הגזמה. אמנם החוק פלש בגסות לאיזון שבין ההיצע והביקוש, ברם בפלישה זו הנזק הוא הדדי, והסובלת העיקרית היא דווקא הקרקע. האריס איבד את האפשרות שהייתה ברשותו לעזוב את אריסותו בסוף התקופה, ואת הגנתו היחידה נגד שרירות הלב של האדון. ברם, גם האדון איבד מכוחו. למעשה הוא הפך להיות תלוי, במידת מה, באריס. מעתה אמצעי ההשפעה של האדון היה רק גובה דמי האריסות, ומערכת עונשים בעיקר עונשי גוף, נגד האריס. בפועל נותר הגובה של דמי האריסות קבוע, והושפע מרמת המחירים המסורתית כך לפחות במצרים. יש להניח שגם לפני החוק גבו הבעלים את המחיר המרבי שניתן היה לגבות, ולפי הממצא שבידינו לא חל שינוי מהותי בכך. מערכת הענישה שעמדה לרשות הבעלים הייתה מעיקה, ובתקופה הביזנטית הם ניצלו את כוחם ללא מגבלות ופעלו כאילו היו הממשל עצמו. מעצרים, מאסר ועונשי גוף היו זכות מקובלת של האדון הגדול. אבל האדון איבד את האיום הפוטנציאלי לגרש את האריס ולהחליפו באחר. מכל מקום, מערכת ענישה אינה תחליף למוטיבציה הפנימית של החקלאי. קל להבין כיצד ניזוקה מערכת חקלאית התלויה רק בפחד מעונש.

49 מצד שני, ראינו שחוק הקולונטוס רק מבטא באופן חוקי ומקבע את מעמד האמפטוטיס שעליו דיברנו. באותן החברות המסורתיות, ובאותם כפרים שבהם ישבו חוכרים מדורי דורות, הייתה לחוק השפעה מעטה בלבד, שכן הוא רק ניסח באופן חוקי ומחייב את אשר היה קיים מדורי דורות. לעומת זאת, במקומות כמו מצרים הייתה לחוק השפעה רבה יותר. עם זאת, הסדרים דומים לחוק הקולונטוס היו מוכרים גם במצרים, כחוק או כנוהג חברתי, כבר 50 שנה לפני חקיקת החוק.

50 חוק הקולונטוס מלמד על מערכת שמקובלת בה תופעת האריסות. במערב האימפריה, שבו שררה שיטת בתי האחוזה, לא הייתה לחוק מעין זה משמעות רבה.

51 אדון הכפר – כפר פרטי

52 מסירת האחוזה לחוכרים רבים הייתה אסטרטגיה מקובלת בחלק מן הפרובינציות. זו עשויה הייתה להתבצע בצורות מספר. בדגם הרווח במצרים לא הייתה האחוזה יחידה טריטוריאלית. ייתכן שאדמותיה השתרעו ברצף כלשהו, אך לכך לא הייתה חשיבות. בכפר התגוררו אריסים או חוכרים של אחוזות מספר, ואריסי בעל קרקע פלוני, או אחוזה פלונית, עשויים היו להתגורר ביישובים מספר. במערכת זו לא נוצרה זיקה בין הכפר לבין האחוזה. מבנה זה אפשרי בתנאי יישוב צפופים: מי שגר גם בכפר אחר מסוגל לעבד את חלקתו שבתחום האחוזה. זאת ועוד. הדבר אפשרי בעיקר בעיבוד אקסטנסיבי של הקרקע שבו למרחק בין המגורים לשדה משמעות כלכלית חשובה. ככל שרמת העיבוד גבוהה יותר הופכת שאלת המרחק להיות קריטית, שכן זמן ההליכה בין הבית לשדה, במונחי עלות/תועלת, הופך להיות משמעותי יותר.

53 קיימת גם אפשרות שנייה שבה תתקיים זיקה ברורה בין הכפר לאחוזה. האחוזה משתרעת בסביבות הכפר, אריסיה מתגוררים בכפר, הם כל תושביו, או רובם. בעל האחוזה הופך בכך למעין אדון של הכפר, מרצונו או אולי רק בתוקף הנסיבות. הכפר הוא כפר פרטי, שטחו שייך לאדון ותושביו, או רובם, הם אריסיו. מבחינה ארכאולוגית יאופיין כפר מעין זה בסדרת מבנים פשוטים ולידם או מעליהם מבנה מגורים גדול ומפואר. מבנה זה הוא מקום מגוריו של האדון עצמו, או של האויקונומוס המייצג אותו. הינגלי בדק כפרים באנגליה, מצא מערך יישובי כזה, ופירשו, אל נכון, ככפר פרטי. הכתובות מצפון אפריקה חושפות מצב כזה שבו חיו האריסים תושבי כפרים מסוימים, בקהילה עצמאית, אך אדמות הכפר היו אחוזה ממלכתית. כפי שראינו עשוי היה האפויקון המוזכר בכתובות בסוריה להיות או בית-אחוזה בדגם המערבי, או כפר פרטי מעין זה. המונח "קריתא" בספר החוקים הסורי-רומי מתאר כפר, ומדובר בכפר השייך ליחיד, כלומר בכפר פרטי.

54 באחדות מכתובות סוריה מצויים איחולים או אזכור אחר ל"אדון" או ל"אדון שלנו" "קוריוס". ייתכן שהכוונה לקיסר, ובכתובת נוצרית ייתכן שהכוונה לישו. ברם, בכתובת אזרחית רגילה הכוונה כנראה לאדון של הכפר, כגון הכתובת מדיר סימעאן בצפון סוריה המאחלת בריאות לאדון, או הכתובת מאל לוטמיה המעידה על מבנה שנבנה מרכוש האדון.

55 האבחנות שהועלו תסייענה בידינו לבירור המצב בארץ ישראל.

56 היקף הריבוד החברתי בארץ ישראל

57 אין לנו מידע על עומק הריבוד הסוציאלי בימי בית שני או בתקופת המשנה והתלמוד, אך ברור שמעמד העשירים היה נרחב למדי, ובידינו ידיעות היסטוריות על עשירים בכל התקופות. המקורות הספרותיים מספרים לפי תומם על ארבעה עשירים שהיו בירושלים ערב מרד החורבן, על רבי אלעזר בן עזריה, רבי טרפון, בייתוס בן זונין ורבי אליעזר בן הורקנוס, כולם עשירים בני דור יבנה, ועל אישים עשירים רבים אחרים. גם המקורות הלא תלמודיים מעידים על כך, והדברים ברורים וידועים. גם במישור הארכאולוגי יש עדויות לשכבת העשירים. בתי עשירים, קברות מפוארים, תכשיטי זהב ומתקני פאר הם כולם שרידים מפעילויותיה של אותה שכבת חברתית.

58 הקרקע הייתה הרכוש העיקרי ומקור ההכנסה החשוב ביותר. על כן, ברור שהקרקע הייתה גם מקור העושר, וגם דרך הביטוי וההישג של אותם עשירים. הווה אומר, הריבוד החברתי התבטא באופן ישיר גם בריבוד אגררי, ולעשירים היו שטחי קרקע נכבדים. כדוגמה ישמשו שני עשירים: רבי אלעזר בן חרסום ורבי יהודה הנשיא. רבי אלעזר בן חרסום הוא דמות ספרותית. ספק אם היה איש בשם זה, אך ודאי שתיאורו סטראוטיפי. לפי התלמוד היה אלעזר בן חרסום כוהן גדול, ודוגמה לעושר בבלי, קידושין מט ע"ב, וכן: "עשרת אלפים עיירות היו בהר המלך ולרבי אלעזר בן חרסום אלף מכולם וכנגדן אלף ספינות בים" ירו', תענית פ"ד ה"ו, סט ע"א; בבלי, יומא לה ע"ב. אם כן, לעשיר אופייני בעיקר רכוש קרקעי, אך גם ספינות. המדרש מתאר את דמותו הסטראוטיפית של אותו "רוטשילד" קדום. ברור שמרכיבי התיאור אופייניים לעשירים גדולים שהמדרש הכיר, וכי לפנינו תיאור של עשיר טיפוסי.

59 רבי יהודה הנשיא, לעומת זאת, הוא דמות רֵאלית לחלוטין. הוא אינו סתם עשיר אלא פקיד בכיר ומנהיג פוליטי ודתי, אך לענייננו חשובים מרכיבי עושרו. לרבי יהודה היו אחוזות נרחבות באתרים שונים בארץ. הייתה לו אחוזה שעובדה בשיטת חכירי בית אבות להלן במהלל ירו', חלה פ"ד ה"ז, ס ע"א. בגולן נמסרו לו שתי אחוזות גדולות ירו', שביעית פ"ו ה"ב, לו ע"ד. קרון של בית רבי, שנסע בכביש ליד ציידן בית ציידה שליד הכינרת, או צידון הוביל יין מאחוזת הגולן או מאחוזה אחרת ירו', עבודה זרה פ"ה ה"ה, מד ע"ד. אם כן, עושרו של רבי היה מבוסס כנראה בעיקר על אחוזותיו, אם כי אולי עסק גם במסחר.

60 אחוזות עשירים

61 אין ספק שלעשירים הללו היו אדמות והם התמודדו עם ניהולן. הדבר אינו זקוק לראיה, שכן ברור שהיה על עשירי הפרובינציה לקבוע לעצמם את דרכם. עם זאת, דומה שיש טעם להביא כמה מן הראיות המעידות על קיומן של אחוזות בארץ ישראל, ועל שיטת "הבעלות הנעדרת" שתיארנו בקצרה לעיל. שיטת ההפעלה של אחוזות אלה תידון אף היא להלן.

62 תופעת הבעלות הנעדרת נרמזת במקורות התלמודיים. כבר הזכרנו את ה"קריות" של רבי אלעזר ברבי חרסום. ברור שהדרשן מתאר טיפוס סטראוטיפי של עשיר השולט על נחלותיו מרחוק. קרויס סבר ש"קריה" משמעה תמיד אחוזה, ברם במקורות אין לצערנו אחידות בשימוש במונח, ועל כן רק ההקשר מלמד על טיבו של המונח. במקרה זה ברור שמשמעו של המונח הוא יישוב השייך לעשיר שאינו מתגורר בו בחיי היום-יום. גם רבי יהודה הנשיא, שהוזכר קודם, תושב בית שערים שעבר לציפורי, לא התגורר באחוזותיו, לא באחוזה שבמהלל הסמוכה לבית שערים ולציפורי וודאי שלא בנחלותיו שבגולן, הרחוקות ממקום מושבו.

63 לרבי אליעזר בן הורקנוס, מעשירי לוד, היה כרם בכפר טבי ממזרח ללוד. מיקומה של כפר טבי ומרחקה מלוד אינם ברורים, מכל מקום מדובר בכרם השייך לעשיר, ואדם זה אינו מתגורר בקרבה אל כרמו. יתר על כן, רבי אליעזר היה צריך להחליט כיצד לקיים את מצוות מעשר שני בכרמו, ולא נזכר כלל אריס שהיה מעורב בקבלת ההחלטות. מכאן משמע שהכרם לא נמסר לאריס. הווה אומר, זו הייתה אחוזה שנוהלה על ידי החכם, מן הסתם באמצעות אפיטרופוס כמקובל.

64 בסיפור אחר אנו שומעים על בני לוד שהיו להם שדות בהר המלך, ואליהם היו מגיעים רק בזמן המסיק. לפי הסוגיה שם ברור שהעיבוד השוטף נעשה על ידי הנכרים תושבי המקום, והיהודים הגיעו למטעים רק כדי שהשמן לא ייחשב לשמן של נכרים. במקביל אנו שומעים על רבי סימון תושב לוד שהיו לו "נוטעים" בהר המלך והשכיר את אדמותיו לתושבי המקום ירו', עבודה זרה פ"ב ה"ט, מא ע"ד; פ"א ה"ט, מ ע"ב. ראיות נוספות למצב זה של "בעלות נעדרת" לעשירים בעלי קרקע שאינם מתגוררים בנחלתם פזורות במקורות. חלקן יועלה להלן אגב דיוננו, וברור שהייתה זו מציאות רווחת ומקובלת.

65 כאמור, המונח היווני המקובל לבית האחוזה היה אוסיה Ousia – οὐσία ובלטינית וילה Villa. שני המונחים אינם תדירים במקורות, אך הם מופיעים ונזכרים.

66 "נחלת צבי צבאות גוים – ארץ שעשויה חוילאות חוילאות למלכים ולשלטונים, שכל מלך שלא קנה בארץ-ישראל אומר לא עשיתי כלום... כל מלך ושלטון שלא קנה פלטיראות וחוילאות בארץ-ישראל אומר לא עשיתי כלום" ספרי דברים, לז, עמ' 72. לפי המדרש, הווילות שייכות ל"מלכים" ול"שלטונים". המלך עשוי להיות הקיסר עצמו שהיה בעליהן של אחוזות ממלכה, אך הכינוי עשוי להיות מוסב גם על סתם עשיר ממקורבי השלטון. מן המדרש מותר להסיק שלעתים קרובות היו האחוזות שייכות לנכרים.

67 האוסיה נזכרת מספר פעמים רב יותר: "דאגר גינה אכיל ציפרין דאגר גינין אכלין ליה ציפרין אלא ורעות רוח – רעותיה מיתקרי מרי אוסיאן" השוכר גינה אוכל ציפורים, וזה ששוכר גינות רבות ציפורים אוכלות אותן, ורעתו גנותו שהוא נקרא בעל אחוזות. ויקרא רבה, ג א, עמ' נז. בעל אחוזות עשוי להפסיד בגלל אי היכולת שלו לשלוט באדמותיו, אך ברור שאין זו הנחיה כלכלית אלא ביטוי לזלזול של המקומיים בעשירים.

68 במדרש אמוראי אחר מסופר על רבי טרפון שנתן לרבי עקיבא כסף כדי לקנות אוסיה אחת בשותפות על מנת ששניהם ייהנו מרווחיה, אך רבי עקיבא העניק את הכסף כצדקה. המדרש בא ללמד על החובה של מתן צדקה. בויקרא רבה הדגש הוא על מתן צדקה לתלמידי חכמים. הרעיון בדבר חובת התמיכה בלומדי תורה מופיע רק בתקופה האמוראית. אין לו בסיס במקורות תנאיים, אף שהוא מופיע בשם תנאים או כנוסח אחר ושונה למסורות תנאיות. על כן סביר שהמדרש בנוסחו זה משקף את תקופת האמוראים. בפסיקתא רבתי המדרש מכוון לחובת נתינת צדקה לעניים, אך עדיין אין לו מקבילות בספרות התנאים. על כן אי אפשר להוכיח כי הוא תנאי במקורו, אף שהוא מיוחס, כמובן, לתנאים. מכל מקום, יהא זמנו של המדרש אשר יהא, הדרשן מניח כי אדם עשוי להיות בעליה של אחוזה ולהתגורר במקום אחר. רבי טרפון מימן את קניית האחוזה והיה שותף בה אך לא הכיר את האחוזה, וזו "בעלות נעדרת" במיטבה. לפי סיפור אחר ירד רבי טרפון לקטוף פרות ממטע שלו, והשומר לא הכיר אותו. ודאי שיש בסיפור סממנים אגדיים, אבל התמונה היא שהעשיר אינו מנהל את רכושו בעצמו, ועובדיו אינם מכירים אותו.

69 מדרש אחר מספר על "מלך" "שנתן אסייא לאוהבו" בראשית רבה, מט ב, עמ' 499. דוגמה אחרת היא המשל על "מלך" שהייתה לו אוסיה אחת, ומכיוון שבנו היה קטן נתנה לאריס אחד תנחומא בובר, בשלח ז, עמ' כט. משל אחר הוא על מלך או מטרונה שהשיאו עבדים מאוסיה אחת עם שפחות מאוסיה אחרת תנחומא בובר, מסעי ו, עמ' פג; במדבר רבה, כא יג, ומקבילות. זקני ירושלים מואשמים שניסו לקנות בדרכי מרמה את נחלתם של עולי הרגל, ובהקשר זה נזכרת "אוסייה" של עולה רגל טיפוסי מביתר ירו', תענית פ"ד ה"ז, סט ע"א; איכה רבה, ב ב, עמ' נב, וכן "משל למלך שהיה לו יב בנים והיה לו עשר אוסיות..." שמות רבה, כ יד. מצויים משלים וסיפורים נוספים כיוצא באלה שהמונח נזכר בהם או שמציאות זו מתוארת בהם בלא אזכור מפורש של המונח לאחוזה.

70 לעיל הוזכרו אבני גבול מסוריה שהוצבו על ידי הקיסר דיוקליטינוס והמציינות את גבול האפויקון. לאותה סדרה שייכת אבן נוספת שנמצאה בגולן היהודי, כלומר בתחום פלשתינה, ליד כפר חרוב. הכתובת מציינת את הגבול בין כפר חרוב ו"טופוס" פלוני שזיהויו בשטח בלתי אפשרי איור 35. משמעו המילולי של "טופוס" הוא מקום. המונח משמש ככינוי כללי לכל שטח, ובמיוחד לקבר, כנסייה או מקדש. המדובר באבן שהוצבה בתקופה הפגאנית, לפיכך ברור שאין הכוונה למקדש. אין כל טעם לציין את הגבול של קבר, שכן אין לכך כל משמעות פיסקלית. ספק רב אם הכוונה למקדש, שכן שמו של הטופוס נראה כשם פרטי. לפיכך יש לקבל את הצעתו של המפרסם, שהוצעה ללא נימוק כלשהו, שהכוונה היא לגבולה של אחוזה. במקרה זה נראה שלא היה זה כפר פרטי אלא בית-אחוזה, שכן הכפרים הסמוכים לכפר חרוב הם פיק מצפון מזרח, כורסי מצפון מערב, הפוליס של סוסיתא ממערב וחמת גדר מצפון. לפיכך אין בשטח מקום לכפר נוסף גדול או בינוני. לעומת זאת בהחלט ייתכן שאי שם בסביבה ניצב בית-אחוזה ששלט על כמה מאות דונמים.

71 בצור נתן נחפר בית-כנסת שומרוני ובו כתובת המעידה על תרומה של בני החוריון. במקורות בית שני ואצל יוספוס "חוריון" הוא סתם שדה, אך ראינו שבמאה השנייה והשלישית הפך למונח לאחוזה. מסתבר, אפוא, שגם האתר בצור נתן היה אחוזה. מכיוון שמדובר ביישוב ובו איכרים עצמאיים התורמים לבית כנסת, הרי סביר שהחוריון היה למעשה כפר פרטי.

72 סביב תל גזר התגלתה סדרת כתובות ועליהן כתוב ביוונית ובעברית "תחום גזר". בצדה השני של האבן נכתב ביוונית "של אלקיו", אלכסא או חלקיהו איור 36. זהותו של האיש שנויה במחלוקת ואינה משנה לענייננו, חשוב הוא שמדובר ברכוש פרטי של עשיר הגובל בתחום כפר. אם נועדה האבן לסמן את הגבול של יחידת המס של הכפר, אזי ראיה זו מצטרפת להוכחות שהאחוזה היוותה יחידת מס עצמאית. ניתן, אפוא, לסכם כסיכום ביניים:

73 1. תופעת האחוזות הייתה מוכרת בארץ ובמרחב היהודי.

74 2. יש מן המקורות הקושרים את האוסיה לבעלים יהודי, אך בדרך כלל בעל האוסיה הוא נכרי.

75 3. בהקשר לאוסיה נזכרים עבדים, ואפילו עבדים רבים. בארץ ישראל הייתה תופעת העבדות מצומצמת, ונראה שהאחוזה הייתה מקום שהופעל, לעתים קרובות, על ידי עבדים. במקרה זה הכוונה כנראה לבית-אחוזה, אבחנה שנרחיב בה להלן.

76 4. כל המקורות לאוסיה הם אמוראיים. אי אפשר להוכיח מכאן כי טיפוס זה של נחלה לא היה מוכר בתקופת התנאים, אך מותר להסיק כמסקנת ביניים כי טיפוס הנחלה, או לפחות המונח לה, היה נפוץ יותר בתקופת האמוראים.

77 עם כל זאת, אין ספק שספרות חז"ל מתארת חברה המבוססת בעיקרה על בעלי קרקע זעירים ועל עבודה עצמית של הבעל בשדותיו. מסתבר שזו הייתה המציאות הרווחת בגליל היהודי, ומן הסתם גם בכל רחבי הארץ. כך היה בכל תקופת התלמוד, ולא נעסוק כאן בתקופה הביזנטית מן המאה החמישית ואילך.

78 ניהול אדמות העשירים בארץ ישראל

79 במקורות אנו פוגשים את כל השיטות השונות:

80 1. פועלים.

81 החקלאי הזעיר עיבד את אדמתו במו ידיו ובעזרת בני משפחתו, וחקלאי אמיד יותר, אשר הייתה לו נחלה גדולה יותר, נעזר בפועלים. במקורות היהודיים נזכרים, כמובן, פועלים חקלאיים. בדרך כלל נזכרים פועלים ושכירים בקשר לעבודות העונתיות. כך, למשל, במשנה הם נזכרים שלושים ושבע פעמים, עשרים פעם מדובר בעבודות המוניות באסיף 15 מקרים או בעיבוד הפרי ליין או לשמן בניכוש 5 מקרים, ויתר המקרים הם סתמיים וקשה לקבוע באיזו עבודה מדובר. בשלושה מקרים בלבד מדובר בפועל חקלאי רגיל המכין מספוא משנה, בבא מציעא פ"י מ"ה, מטפל בפשתן שם פ"ו מ"א או מתקן גדר נדרים פ"ד מ"ז. לממצאים אלה אין, כמובן, ערך סטטיסטי, אך התמונה העולה היא של חקלאי פרטי, בדרך כלל, שנעזר בפועלים רק ב"עונה הבוערת" ולעבודות שהן המוניות מטבען. רק מעטים מבעלי הבתים נעזרו בפועלים דרך קבע, ומכאן שחקלאות מטיפוס זה הייתה נדירה.

82 בעלי בתים אמידים העובדים בעצמם בשדותיהם נרמזים מעט במקורות. כך, למשל, רבי אליעזר בן הורקנוס הצעיר היה ממשפחה אמידה וחרש בעצמו בשדהו. שוב, הסיפור עטוף מעט בערפל האגדה, אך בעיני המספר היה הסיפור הגיוני. הפעלת שדה בעזרת פועלים מעידה על חקלאי אמיד או אף עשיר המפעיל את רכושו בבעלות ישירה. על משמעותו החברתית של מבנה כלכלי זה עמדנו לעיל.

83 בעלי הבתים העשירים יותר ביססו את משק ביתם בעיקר על אחת מהשיטות הבאות להלן.

84 2. אריסים.

85 בשיטה זו נמסרה הקרקע למקבלי משנה, "מקבל" בלשון המשנה, באריסות, בחכירה או בשיטת תשלום שונה. מעבד הקרקע היה אזרח פרטי, בן-חורין מבחינה משפטית, אלא שחייב היה לבעלים תשלום מיוחד עבור זכויותיו בקרקע. הקרקע הייתה שייכת לאדון, והלה שילם עבורה מסים. יש להניח שהאריס או החוכר שילמו את מס הגולגולת המסים האישיים בעצמם. במצרים היה זה מקובל שבעל האחוזה שילם את מסי האריסים, וודאי את מסי הקרקע. לכאורה היו מעבדי הקרקע עצמאיים לחלוטין, וזיקתם לבעל הקרקע הייתה כספית בלבד. בפועל לא כך היה הדבר, כפי שנראה להלן. הקרקע נמסרה למעבדים בצורות מספר. הנפוצות ביותר היו האריסות והחכירה.

86 אריסות

87 האריס שילם עבור הקרקע באחוז מן היבול. המשנה במסכת פאה מדגימה מצב זה: "המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני. אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקיבל ממנו למחצה לשליש ולרביע, אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני" פ"ה מ"ה, וראו פירושנו לה.

88 הלכה זו חשובה לענייננו, ולפיכך מן הראוי לפרש את כולה: הנחת היסוד היא שהאריס הוא עני ולפיכך הוא זכאי ליהנות ממתנות העניים הכתובות בתורה. הנחה זו, החשובה לענייננו, חוזרת במקורות נוספים. עם זאת, לפי ההלכה, חייב בעל הבית להפריש את מתנות העניים גם אם הוא עצמו עני. "המקבל שדה" נחשב לבעל הבית, שכן יש לו זכויות בשדה. לעומת זאת, במקרה השני מדובר בהסדר אחר המובא בתלמוד הירושלמי: "מה בינה לקדמיתא מה בין זו לראשונה אלא לכשתקצור שליש הרי היא שלך" פאה שם, יט ע"א. אם כן, המקבל אינו נחשב לבעל הקרקע. השליש הראשון של הקציר שייך לאדון, ורק אחר כך הופך האריס לבעל היבול. על כן הוא זכאי במתנות עניים בשליש הראשון, שהרי בעל הקרקע הוא האדון. לפי פירוש זה האריס משלם שליש מן היבול.

89 רוב המפרשים, כולל גולאק, קובעים שהאריס מקבל שליש מן היבול. ברם, ייתכן שדווקא האדון הוא המקבל שליש והאריס – שני שליש מן היבול. בתלמוד הבבלי נדונה שאלה אחרת, הקשורה לתשלומי האריס, ונזכרת קבלה ברבע ובשליש, וברור שם שקבלה בשליש היא תשלום גבוה יותר לאריס בבא מציעא קג ע"ב, משמע שהרבע המדובר הוא רבע מן היבול שמקבל האריס. כן משמע מסוגיה אחרת בבבלי המזכירה אף היא תשלום של שליש שם קט ע"ב - קי ע"א; גיטין עד ע"ב. אלא שהנוהג הבבלי אינו משקף בהכרח את ארץ ישראל הרומית.

90 במקורות ארץ ישראל מדובר ככלל על תשלום של חצי מן היבול, וכך ניתנת דוגמה לשטר טיפוסי שכתוב בו: "ואת תיתי ותיסב פלגא בעיבורא ובתיבנא ואנא בעמלי ובנפקות ידי פלגא" תוס', בבא מציעא פ"ט י"ג. הלכות אחרות דנות בחלוקת החובות בין האריס ובעל הבית, ומניחות בפשטות חלוקה של מחצית ומחצית בין הבעל והאריס כגון תוס', בבא מציעא פ"ט הי"ד; בבלי, בבא בתרא מו ע"ב ועוד. בעולם הרומי היה מקובל תשלום של חצי בתבואה ושליש בפרות, והנוהג היהודי היה כנראה קרוב ודומה לכך. במצרים היו דמי החכירה 2-1 ארטבה לארורה, ואילו היבולים הגיעו עד 10 ארטבה לארורה, לפי טיב השדה ועיבודו. דמי חכירה אלה נמוכים בהרבה מן המקובל בארץ ישראל. ברם למעשה אין לנתון זה חשיבות, שכן גובה התשלום תלוי ברווחיות המקובלת וביבולים הממוצעים, וקשה להשוות בין אזור לאזור. תשלום של חצי מן היבול נזכר גם בחוק האיכרים הביזנטי.

91 האדון והאריס התחלקו ביניהם גם בהוצאות, והיו כמובן נוהגים מקומיים שונים. כך, למשל, בדרך כלל היה האריס נותן את הזרע, וכך מותר היה לבעל הבית להלוות לאריסיו חיטים לזריעה. גם במצרים לא היה נוהג אחיד. לעתים התחלקו בעל הבית והאריס בזרעים, אך מופיע גם נוהג מקובל של הלוואת זרע. מן החוק הדמוטי שנהג במצרים לפני הכיבוש ההלניסטי, ואף אחריו, אנו לומדים שהבעל היה נותן את הזרעים ובכך נקבעה מחויבותו של החוכר לזרוע את השדה. בעיה זו של אספקת זרעים היא בעיה טיפוסית של מה שמכונה היום "הון חוזר". החקלאי זקוק לזרעים בעונה שבה הוא חסר הכנסות שוטפות, וזקוק לתזרים מזומנים. האינטרס העיקרי של הבעלים הוא שהחקלאי לא יקצץ מתוך אונס בכמות הזרעים, ואף לא יתפשר על טיבם. בטווח ארוך קיימת, כמובן, זהות אינטרסים בין השניים. ברם העני, לעתים, אינו יכול להרשות לעצמו התנהגות כלכלית נכונה וארוכת טווח. הדמיון בהסדרים בין מצרים וארץ ישראל נובע מכך שבשניהם ניצבו בעלי הקרקע והחקלאים בפני אותן בעיות, ובדרך ההתמודדות שלהם יש קווי דמיון בצד הבדלים מבניים.

92 בדרך כלל נאסרה הלוואה של פרות, שמא בשעת החזרת ההלוואה יתייקרו הפרות ויהיה בכך משום רווח הנובע מריבית תוס', דמאי פ"ו ה"ה; בבא מציעא פ"ו ה"ט ועוד. רק בתלמוד הבבלי מודגשת האפשרות שבעל הבית הוא אשר נותן את הזרע בבא מציעא עד ע"ב - עה ע"א. באחדים מן המקורות שנרמזו מדובר בהלוואת הזרעים שמעניק בעל הבית לאריסים. בכך בא לידי לביטוי עוניים של האריסים, שנזקקו לעזרת בעל הבית לשם "הון חוזר". אין צריך לומר שבעיה זו של "הון חוזר" ומימון ביניים אופיינית לחקלאות הארץ, ובמיוחד לאריסים, שכוחם הכלכלי היה מועט.

93 כאמור, בתאוֹריה היה האריס אדם עצמאי, ברם עוניו ותלותו בבעל הבית יצרו מערכת יחסים שאופייה שונה. בדיון הלכתי אחד אנו שומעים על בר זיזא שהפקידו אצלו ליטרת זהב. הנחת הסוגיה היא שכל מה שיש לאריס שייך לאדונו ירו', בבא קמא פ"ו ה"ז, ה ע"ג; שבועות פ"ז ה"ז, לז ע"ד. הלכות אחרות משיחות לפי תומן על מערכת קשרים יום-יומית בין האריס ובעל הקרקע או בין האיכר ו"בעל הבית", וקרוב להניח שאף כאן מדובר בבעל בית ואריסיו. כך אנו שומעים על חובת האריס, או על נוהג קבוע להביא פרות לבעל הבית מדֵי ערב שבת בבלי, יבמות צג ע"ב.

94 העדויות שהובאו לעיל, על המנהג הקבוע של בעל הבית להלוות לאריסיו חיטים, מצטרפות לתמונה זו של מערכת קשרים יום-יומית של פטרוניות ותלות. עדויות אלו ואחרות, שנביא להלן, לא ניתנות לפירוש כאילו מדובר בקשרים מקריים. יש להניח כי לפנינו סוג שונה של אריסות, ולכך נחזור להלן אגב הדיון ב"חכירי בתי אבות" וב"כפר פרטי".

95 משך האריסות לא היה קבוע. סתם אריסות הייתה לשנה בלבד, ולאריס לא היה כל ביטחון שיוכל להמשיך באריסותו. בתנאים אלה האריס סובל מחוסר ביטחון ותלות מוחלטת באדון. מצד שני השיטה מעודדת את הזנחת הקרקע, שכן לאריס לא כדאי להשקיע בה השקעות ארוכות טווח. ההלכה הגנה על האריס במנעה סילוקו מן הקרקע לפני סוף השנה, ועל בעל הקרקע הגנה בקבעה אילו סוגי עבודה האריס חייב לעשות. כך אסרה ההלכה גם ניצול יתר של הקרקע או את הזנחתה כגון סדרת ההלכות בתוס', בבא מציעא פ"ט הי"א-הל"ב. חלק מן ההלכות עוסקות בחוכר, וראו להלן.

96 עם כל זאת, שום מערכת חוקים אינה בגדר תחליף למסירות ולהתמדה הבלתי נלאית הנדרשות מחקלאי. ברור, אפוא, שמערכת החוק אינה יכולה, מטבעה, לסתום פרצה חקלאית זו.

97 היה פתרון ביניים של מסירת הקרקע לשנים מספר, וכך אנו שומעים: "המקבל שדה מחברו שנים מועטות אין לו בקורות שקמה, לפיכך הזמורות והקנים שלו. קיבלה ממנו שבע שנים..." תוס', בבא מציעא פ"ט הל"א. שאלת הקורות מוזכרת גם בפפירוסים במצרים, ונקבעו הסדרים מיוחדים לקביעת הבעלות עליהם. אם כן, אריס רגיל אין לו זכות בקורות העצים, אך לאריס לתקופה ממושכת זכויות נוספות. יש להניח שבדרך כלל המשיך האריס לעבד את הקרקע שנה אחר שנה. כדאי היה לו להפגין חריצות ויעילות, ולהבטיח בכך את המשך האריסות. סילוק האריס היה בבחינת איום ועונש, אך מותר להעריך שבפועל אירע הדבר רק לעתים רחוקות. מסתבר שבתנאי המשק הקדום הייתה הניעות מצומצמת. ממילא, לפני האריס לא היו אפשרויות של קבלת קרקע חלופית, ואף לפני פתחו של האדון לא עמד תור של אריסים פוטנציאליים.

98 שינוי מרכזי במעמדו של האריס התחולל במאה הרביעית. המחוקק הרומי חוקק חוק מיוחד – "חוק הקולונטוס". כאמור, בחוק שני מרכיבים עיקריים: מבחינת מערכת המיסוי נקבע שהקרקע ואריסיה הם יחידת מס אחת. נטל המסים האישיים הועבר אל האדון. בפועל הפך בכך הקולונטוס לאדם חסר זכויות ומעמד, ואילו את תשלום המס גבה ממנו האדון דרך דמי האריסות. בסעיף שני של החוק נקבע שאסור לאריס לעזוב את הקרקע, ובכך הפך למעשה לצמית המשועבד בפועל לבעל הקרקע. כבר אמרנו כי החוק משרת את האינטרס קצר הטווח של שכבת העשירים. הוא מפר את המשק הפתוח והתחרותי, ומעניק לבעל הבית הגנה חוקית מפני דרישות של האריס לשיפור במצבו.

99 בשנת 386 הוחל החוק גם על ארץ ישראל, כ- 80 שנה לאחר חקיקתו ברחבי האימפריה. החוק מעיד, בראש ובראשונה, על התפשטות האריסות בארץ ישראל בשלהי המאה הרביעית, נושא שבו לא נרחיב. לאחר חקיקת החוק השתנו כנראה כללי האריסות וזו הפכה לאריסות עולם, לא רק מבחינה מעשית אלא גם מבחינה חוקית. לא ברור מדוע הוחל החוק ביהודה מאוחר כל כך. סביר להניח שעד לשלהי המאה הרביעית הייתה רוב החקלאות הארץ-ישראלית חקלאות פרטית, והחוק לא התאים למציאות הנוהגת בפרוביניציה זו. במשך המאה הרביעית התחזק מעמד בעלי האחוזות והארץ התאימה עצמה למציאות שעליה התבסס החוק, ואשר אותה הוא עיגן בכבלים חוקיים.

100 האריסות נזכרת לעתים קרובות במקורות היהודיים וגם במקורות הביזנטיים הנוצריים, הרבה יותר משנזכרת החכירה שבה נעסוק בהמשך. בספרות ההלכתית מופיע בדרך כלל הצירוף "אריסים וחכורות", ותמיד האריסים ראשונים. גולאק מסיק מכך כי זו הייתה הצורה הרווחת של מסירת קרקע. נראה שאין בנימוק זה משום הוכחה. מבחינה הלכתית דין האריס דומה מאוד לדינו של החוכר, ובעיותיהם ההלכתיות שוות. על כן האריס נזכר יותר, אך למעשה איננו יודעים איזו מן השיטות הייתה מקובלת יותר. כך, למשל, המקורות המדברים על אריסות עולם מנסחים זאת בדרך כלל כ"חכירי בית אבות", ואין מכאן ראיה כי בדרך כלל היו אלה חוכרים ולא אריסים. להלן יובאו מקורות שבהם המונחים מתחלפים, ונראה שעבור חכמים שתי השיטות זהות. הם אינם עוסקים כמובן בעצם ההסדר הקרקעי אלא בבעיות אחרות, ולגביהם דין אריס כדין חוכר. עם כל זאת, ברור שמדובר במבנה כלכלי-חברתי רווח ומקובל בארץ.

101 חכירה ושכירות

102 הייתה אפשרות אחרת – מסירת הקרקע לחוכר תמורת תשלום של כמות יבול קבועה מראש, או מסירתה תמורת תשלום כספי. התוספתא קובעת במפורש שחכיר כמוהו כשוכר, אלא שחוכר משלם בפרות ושוכר בכסף תוס', דמאי פ"ו ה"ב; ירו', שם פ"ו ה"א, כה ע"א. גובה התשלום היה כמובן הגורם המרכזי לקביעת מצבו הכלכלי של החוכר, והוא היה מבוסס, בדרך הטבע, על הערכת היבול, "שומה" בלשון חכמים. באריסות רגילה נקבע ההסכם באחוזים מכלל היבול שליש, חצי וכיוצא באלו, וסכום זה היה בלתי תלוי בהתפתחויות החקלאיות בשדה.

103 במערות מדבר יהודה נמצא מסמך ובו סדרת שטרות חכירה. המדובר בהעתק שנשאר במשרד ההחכרה של הפקיד המורשה לכך מטעם המִנהל של בר-כוכבא. החוכרים אמורים לשלם כמויות חיטה לאחר שהחוכר דש את היבול, עישרו והביאו לאוצר מחסן בהרודיון. כל השטרות נחתמו בעשרים בשבט, שנת שתיים לגאולת ישראל. בתאריך זה כבר זרע החוכר את השדה, וקשה להניח שהסתכן בזריעה בטרם סוכם על תנאי החכירה. לכאורה, ייתכן שמדובר במטעים. בעונה זו מטע הזיתים כבר נמסק, ומצוי לפני תחילת העיבוד לשנה הבאה. ברם, בהסכמים מדובר במפורש ב"עפר", מונח שמשמעו שטח פלחה, ובתשלום של "חנטין" חיטים. על כן נראה שגם כאן מדובר בחוכר קבוע. חתימת השטר היא אקט פורמלי, אך בפועל מדובר בחוכרים קבועים.

104 החכירה היא משנת שתיים למרד, שנת 133, עד ערב השמיטה, שכן בשנת השמיטה עצמה השדה הוא הפקר. שנת שתיים למרד היא השנה השנייה לשמיטה, וההסכם הוא למעשה כמעט הסכם "עולם".

105 לא מן הנמנע שבשבט, בשנה הראשונה, עדיין אי אפשר היה להפעיל את המערכת המנהלת של המורדים, וההסכם הוא אפוא על כל מחזור השמיטה.

106 החוכרים משלמים סכומים שונים: ארבעה כורים 1,140 ק"ג, שישה כורין ושלוש סאין 1,600 ק"ג ו- 3.5 כורין קצת פחות מ- 1,000 ק"ג. מדובר, אפוא, בשטחים לא גדולים מאוד. אם היו דמי החכירה כחצי מן היבול, הרי שהיבול כולו הספיק בקושי לכלכלת משפחה.

107 סוג אחר של חכירה היה "השם קמתו של חברו". כאן מדובר בהסכם שלפיו אדם מעבד קרקע ומשלם חלק מן היבול לפי שומה. ההבדל הוא בכך שהמקבל לא עסק, אולי, בכל עבודות הקרקע אלא בחלק מהן בלבד. הבדל אחר היה ביחס לשומה. בתוספתא שנינו: "השם קומתו קמתו של חבירו בעשרת כורין חטין ועשתה בפחות או ביתר נותן לו שומו. רבי יהודה אומר עשת בפחות נותן לו שומו, ביתר נותן לו כל מה ששדה עושה. רבי יוסי אומר עולה ויורד עמו" בבא מציעא פ"ט ה"ט.

108 אם כן, לפי חכמים שומה כחכירה, ואחר השומה הסכום הוא קבוע. לפי רבי יהודה זהו תשלום מינימום, וככל שהיבול גדל גדלה גם ה"שומה". לפי רבי יוסי אין לקביעת השומה כל תפקיד, והמחיר בפועל תלוי ביבול. דברי רבי יהודה מעניקים לבעל הקרקע "רשת ביטחון" ומונעים הפסד גדול.

109 סוג נוסף של חכירה הוא חכירת בית אבות. כבר גולאק פירש שחוכרי בית אבות הם חוכרי עולם שזכות החכירה היא שלהם, וזו ניתנת להורשה. הסדר זה הוא המכונה בספרות הרומית "אמפטיטיס". בפועל, חוכר מעין זה היה עצמאי לחלוטין. מעמדו כלפי בעל הבית היה איתן וזכויותיו מעוגנות בחזקת הדורות. כפי שראינו, גם חוכר רגיל יכול היה לראות את החכירה פחות או יותר כמובטחת, אך זכויותיו היו מעוגנות רק במצב החברתי-כלכלי, ואילו לחוכר בית אבות עמדה גם זכות משפטית בלתי מעורערת. בירושלמי אף דנים בשאלה מה זכויותיו ההלכתיות של חוכר מעין זה, כאשר הקרקע מופקעת. כידוע, ההלכה לא הכירה בסמכות השלטונות להפקיע קרקעות דין סיקריקון, ולפי ההלכה נותרות הזכויות בידי הבעלים. מובן שבפועל קשה היה לממש זכויות אלו, ובכך לא נדון במסגרת זו. הירושלמי קובע שלחוכרי בית אבות אין זכות בקרקע מופקעת: "חכירי בתי אבות אין בהן משום סיקריקון" ירו', גיטין פ"ה ה"ו, מז ע"ב. עם זאת, העלאת השאלה מוכיחה שלחוכרים היה מעמד משפטי בקרקע, אלא שזה לא הספיק במקרה של הפקעה.

110 לעתים אכן היו החוכרים עצמאיים בפועל. הגמרא במסכת ביכורים מסבירה שאריסי עולם וחכירי בתי אבות יכולים להביא ביכורים ואף לקרוא "ראשית בכורי אדמתך" ירו', ביכורים פ"א הי"ג, סד ע"ב, כהסבר למשנה, ביכורים פ"א מי"א, וראו פירושנו לה בניגוד לאריס וחוכר רגיל משנה, בכורים פ"א מ"ב, שכן הראשונים נחשבים לבעלי קרקע בניגוד לאריס ולחוכר בעלמא. כן משמע מהלכות אחרות שבהן חכיר בית אבות נחשב כמעט כבעל קרקע ירו', גיטין שם.

111 לכאורה צריכה הייתה הזיקה היום-יומית בין חוכרי בית אבות לבעל הבית להיות פחותה משל חוכר רגיל. ברם, לא כך היה הדבר, או לפחות לא תמיד היה כך. מסקנה זו עולה משילוב מקורות אשר מן הראוי להביאו בשלמותו, אף שהוא מהווה לכאורה סטייה מדרך הדיון.

112 במשנה חלה דנים בחובת הפרשת מעשרות של אריסים בשביעית בסוריה. השאלה תלויה, כמובן, בטיב האריסות, אם נחשבים הם לבעלי קרקע או לא. התוספתא מוסיפה על כך: "אמר רבי לעזר בי רבי צדוק: אף על פי שהיה רבן גמליאל פוטר את האריסין בסוריה, אוסר היה מלערס למסור קרקע לגויים באריסות. אם ערס הרי זה פטור, ובלבד שלא יהא הוא מלקט והן אוגדין על ידו, הוא בוצר והן דורכין על ידו, הוא מוסק והן עוטנין על ידו, אלא הן מלקטין והוא אוגד על ידיהן, הן בוצרין והוא דורך על ידיהן, הן מוסקין והוא עוטן על ידן" חלה פ"ב ה"ה.

113 מדובר, אפוא, בהסדר אריסות שבו נעשית העבודה על ידי האדון ואריסיו בצוותא. רבן גמליאל פוטר את הבעל ממעשרות בתנאי שעבודת האיסוף של הפרות תבוצע על ידי האריס הגוי, ועיבוד התוצרת – בידי האדון היהודי. ברם, אם האדון קוטף הוא חייב במעשרות, שכן הוא נחשב לבעל הקרקע. ברור שלפנינו אריסות מיוחדת. באריסות רגילה היה האריס מבצע את הקטיף ואת העיבוד הראשוני, וחלקו של הבעלים היה מגיע אליו רק לאחר העיבוד תוס', בבא מציעא פ"ט הי"ט ומקבילות.

114 בירושלמי ההלכה מוסברת כמדברת רק במקרה של "חכירי אבות כגון מהלל דבית רבי" ירו', חלה פ"ד ה"ז, ס ע"א. מהלל זו מזוהה עם מעלול שבעמק יזרעאל. כקילומטר אחד משם בתל שמרון נתגלתה בסקר תופעה מעניינת. מדובר בשלושה מקבצים של גתות בינוניות; בגדולה שבהן לפחות 5 גתות, אם כי ייתכן שגתות נוספות לא התגלו. כל הגתות זהות, והן מסודרות בשורה ברווחים זהים. שטח משטח הדריכה כ- 7 מ"ר, ונפח בור האיגום בערך 0.8 מ"ק עומקו לא ברור. בכל גת מעין זו ניתן היה לדרוך ענבים שגדלו בערך ב- 25 דונם כרם. אין אלו גתות של אדם עשיר, שכן אילו היה עשיר היה חוצב כמה גתות ענקיות ראה להלן ולא גתות בינוניות. מצד שני אין אלו גתות פרטיות, שכן לו היה כך לא היו נחצבות במתכונת אחידה ומסודרת. על כן מתבקשת ההשערה שלפנינו חלק מאותה אחוזה, מהלל דבית רבי. אדמותיה הוחכרו לחוכרים, ועיבוד התוצרת נעשה בידי כל אחד מהם אך נעשה במשותף, ותחת ניהולו ובבעלותו של האדון איור 37.

115 הלכה אחרת אוסרת על אבל לעבוד בימי אבלו, אבל "אריסיו וחכיריו וקבליו הרי אלו עושין, איכריו וספניו וגמליו אינן עושין...", ובהמשך לאותו עניין או לעניין דומה: "וחכיריו ופועליו עושין בצינעה במקום אחר" ירו', מועד קטן פ"ג ה"ה, פב ע"ב. ההלכה היא שפועליו של האבל מנועים מלעבוד בפומבי תוס', מועד קטן פ"ב ה"ו; בבלי, שם יט ע"א, ולכן האיכרים עובדים חקלאיים פשוטים ומובילי סחורה מנועים מלעבוד, אך אריסים וחוכרים מותרים. בקטע השני מדובר כנראה בחכירי בית אבות, ואלה נחשבים כמעט כפועלים רגילים. הלכה אחרת שיוצא ממנה שבעל בית מנהל את האריס ומורה לו כיצד לבצע עבודה מסוימת תידון על ידינו במסכת כלאים ראו פירושנו לכלאים פ"ב מ"ד; ירו', שם, כז ע"ד. דומה, אפוא, שקשה לפקפק בקיומה של שיטה זו של אריסות. זו גם הסיבה לכך שבעל הבית רשאי לתבוע מאריסו להישבע, גם ללא טענה ספציפית משנה, שבועות פ"ז מ"ח, משום שיש ביניהם קשרים עסקיים מוגדרים ובלתי מוגדרים.

116 ניתן לסכם, אפוא, שהיה טיפוס של חכירה או אריסות לדורות. טיפוס זה שונה מקודמיו לא רק במשך זמן החכירה ובזכויותיו של החוכר, אלא בעיקר בטיב היחסים בין האדון לבין חוכריו. להבהרתה של מערכת זו נחזור בדיון על הכפר הפרטי. מסקנה שנייה העולה ממקורות אלה היא שחז"ל משנים את לשונם ואינם מבחינים בין אריס לחוכר, וכבר עמדנו על כך. ההלכה בדבר איסור למסור קרקע באריסות לגוי בסוריה מוסברת בחכירי מהלל דבי רבי. חכמים היו מודעים, כמובן, להבדל שבין שתי השיטות, אך כפי שהסברנו, מבחינת ההלכות שבהן עסקו, דיני אבל, מעשרות וביכורים, לא גררו הבחנות אלו הבדלים הלכתיים. השימוש במונח "אריס" או "חוכר" היה מקרי, ועל כן אין ללמוד ממנו על תפוצתן של השיטות.

117 המקבל

118 "מקבל" הוא מונח אחר לאריס, כגון "החוכר בפירות השוכר במעות, המקבל למחצה לשליש ולרביע" ירו', דמאי פ"ו ה"א, כה ע"א, ברם מופיע גם משפט: "אריסיו וחכיריו וקבליו" ירו', מועד קטן פ"ג ה"ה, פב ע"ב, כאילו אריסיו אינם בכלל "קבליו" – המקבלים ממנו. ייתכן שהמונח "מקבל" התייחס רק לאריס זמני, בניגוד לאריס עולם. ייתכן גם שה"קבלה" הייתה הסדר של מעין אריסות קצרת מועד, דהיינו קבלת השדה לעבודה מסוימת, כגון לחריש, נטיעה או קציר בלבד, תמורת חלק מן היבול. כך, למשל, שנינו: "המקבל שדה מחבירו ליטע..." תוס', בבא מציעא פ"ט הי"ז-הי"ח. כאן מדובר בחקלאי שקיבל עליו לנטוע מטע, והדבר מחייבו למינימום של שנות עבודה ולשיטת נטיעה מסוימת. ברור שהתשלום למקבל זה אינו מן הפרות, שכן אלה יבשילו רק 5-4 שנים לאחר הנטיעה. לו היה התשלום חלק מן היבול היה צורך להגביל את האדון, לא את המקבל. הרי האדון הוא זה שעלול לשלח את הנוטע וכך לנשלו משכרו. על כן נראה שמדובר באדם שקיבל קרקע, וחובתו היא לעבוד אותה באופן מסוים בלבד, ולא כהסדר אריסות רגיל. כמו כן: "המקבל שדה אבותיו מן הגוי למוסקו בזיתים..." תוס', פ"ו ה"ז; "המקבל שדה לקצור..." משנה, פאה פ"ה מ"ה. בהלכות אחרות "המקבל" הוא מונח כללי הכולל אריס וחוכר יחדיו כגון תוס', בבא מציעא פ"ט הכ"א, אך בחלק מן ההלכות שבסדרה זו המקבל הוא אריס שם פ"ט הי"ג; הי"ט ועוד. לעתים "המקבל" הוא דווקא חוכר, כגון "המקבל שדה מחבירו בעשרת כור חטים..." משנה, בבא מציעא פ"ט מ"ז או "המקבל שדה... אין מנכה לו מן חכורו" שם מ"ו ועוד. על כן נראה ש"מקבל" היה מונח כללי לכל סוגי מסירת השדה לעיבוד, אך מותר גם להסיק שבנוסף לאריסות ולחכירה היו שיטות משניות נוספות של מסירת שדה לעיבוד זמני, ובעיקר לקציר.

119 3. שיטת האחוזות הווילות הרומיות.

120 שיטה זו הייתה, כאמור, הרווחת במערב האימפריה, ובה התגורר העשיר בפוליס, ושם חי רוב ימות השנה. הנחלה הקרקעית רוכזה באחוזות, ונמסרה לעיבוד לפועלים או לעבדים. לעתים היו לעשיר כמה אחוזות הפזורות ברחבי האזור או בפרובינציות אחרות. שטח האחוזה עשוי היה להשתרע על עשרות דונמים, ואף על עשרות קמ"ר.

121 במרכז האחוזה היה ה- Oikos, בית האחוזה. בבית זה התגוררו פועלים או עבדים ובראשם המשגיח, "אפיטרופוס", אשר ניהל את העבודה היום-יומית. האחוזה הקלסית הייתה אוטרקית בעיקרה וכללה מגוון גידולים העשויים לספק את צורכי תושביה ולהותיר בידי האדון רווח כספי גדול. הרווחים הועברו כמובן העירה, לרשות האדון, והיוו בסיס כלכלי לקיומו בעיר ולפעולותיו בתחום החברתי, הכלכלי והמדיני. אחוזות רבות התמחו ופיתחו בהן ענפים עיקריים כגון גפן, זיתים, יונים, מרעה או ענפים אחרים. התביעה שגם אחוזה מעין זו תספק את כל צורכי פועליה מופיעה בספרות הרומית, ומסתבר שראו בה עיקרון מנחה.

122 האחוזה כמעט לא קיימה מערכת קשרים מסחרית עם סביבותיה. את רוב צרכיה בתחומי המזון והשירותים סיפקה לבד, ועודפי הייצור הופנו לעיר. האדון, בבואו לאחוזה, עשוי היה לקיים קשרים עם שכניו. קיומם של שכנים מעין אלה נחשב ליתרון חברתי, וממילא השפיע על ערך החווה, אך לא היה לשכנות זו תפקיד כלכלי מוגדר.

123 לבית האחוזה נועדו ארבעה תפקודים עיקריים:

124 א. מקום מגורים לפועלים או לעבדי החווה.

125 ב. מקום לריכוז בתי המלאכה הנדרשים לצורכי החווה ולעיבוד התוצרת המקומית בתי בד, גתות, כבשני חרס ומתקנים נוספים כיוצא באלה.

126 ג. מגורי קבע של האפיטרופוס שהיה בן חורין או עבד ולעתים קרובות עבד משוחרר.

127 ד. מגורי האדון בבואו לבקר באחוזה.

128 שילוב תפקידים זה חייב הקמת מבנה גדול ומפואר אשר בו שלושה או ארבעה אגפים, אחד מהם אגף מפואר למגורי האדון שכלל את כל מרכיבי הנוחות: חצר נרחבת, חדרי מגורים נוחים או אף מפוארים, רצפות פסיפס צבעוניות ובית מרחץ. אחוזות גדולות ומפוארות שנתגלו ברחבי האימפריה כללו גם מתקני נופש, ברכות רחצה, תאטרון, היפודרום ומבנים נוספים כיוצא באלו; אגף שני נועד למגורי המשגיח. גם אגף זה כלל מתקני נוחות כבית מרחץ ומתקנים נוספים; אגף בתי מלאכה בית בד, גת וכו' וכמובן – אגף למגורי העבדים או הפועלים. מיקום המבנה נועד לאפשר קיומם של תפקודים אלה, על כן הוא נבנה במקום בולט, במרכז שטח האחוזה, בצומת דרכים פנימיות. במקביל נעשה ניסיון למקם את המבנה במקום נוח, בזיקה לכביש ובמקום יפה, המרחיב את הדעת והנפש.

129 בית האחוזה Villa היה עמוד השדרה של התפרוסת היישובית במערב האימפריה. באזורים נרחבים באיטליה, בגליה, בגרמניות ובפרובינציות אחרות יכול היה עובר אורח לעבור באזורים מסוימים מבית אחוזה אחד למשנהו, ורק אחרי שעות הליכה רבות הגיע לפוליס המקומית. במצרים, לעומת זאת, הופעלה האחוזה בצורה אחרת, ובסוריה היו בתי אחוזה תופעה נדירה. שאלתנו: מה היה המצב בארץ ישראל? אין ספק כי בארץ ישראל, כמו בסוריה ובמצרים, התגוררה רוב האוכלוסייה בכפר המכונס. מצד שני, ראינו כי היו בארץ אחוזות עשירים. כיצד הופעל אלו?

130 לדעתם של אפלבאום וספראי היה בית האחוזה תופעה מוכרת ומקובלת, וכמו הכפר המכונס כונה אף הוא "עיר" או "עיר של יחיד". חוקרים אלה הכינו רשימה ארוכה של מבנים שזוהו על ידם כבתי אחוזה. לעומתם טען הירשפלד שבית האחוזה בצורתו הרומית כלל לא היה קיים בארץ. את המבנים שזוהו על ידי אפלבאום וספראי כבית אחוזה הוא זיהה כמבני מגורים של איכרים אמידים. יתרה מזו, לדעתו של הירשפלד הייתה תופעת בתי החווה אופיינית לימי הבית ונעלמה מן המגזר היהודי לאחר החורבן. לשאלה זו הוקדש דיון מפורט; לא נחזור עליו, ונסתפק בסיכום שבספרות חז"ל עדויות רבות לאחוזות גדולות.

131 עיבוד הקרקע נעשה באחוזה בניהולו ובפיקוחו הישיר של האדון, באמצעות המשגיח. לשיטה זו יתרונות וחסרונות כלכליים. החיסרון העיקרי הוא שמעבדי הקרקע הם שכירים או עבדים חסרי עניין בעבודת האדמה ובתוצאותיה. מצד שני, השגחתו של האפיטרופוס היוותה תחליף למסירותם הפנימית של העובדים. כוחו הכלכלי ועצמתו הארגונית של האדון העניקו לאחוזה עורף כלכלי ופוליטי, וברור שהקמת אחוזה היוותה שלב מתקדם בפיתוח כלכלי של האזור. עם כל זאת, יש לזכור שמבחינה כלכלית אחוזה משמעה הזרמת הון מן הכפר אל העיר. רווחי האחוזה הוצאו בדרך כלל בפוליס שבה התגורר האדון, ומבחינתו של המגזר הכפרי משמעו של הדבר תנועת הון שלילית.

132 בעולם הרומי הופעלו גם אדמות המלך, שטחי הפיסקוס הרומי, בשיטת בתי האחוזה. כך, למשל, בנו החשמונאים באזור יריחו מערכת "ארמונות" וסביבם הוכשרו שטחי חקלאות ונבנו אמות מים. הארמונות הורחבו בימי הורדוס. יש להניח שעם הפיכתה של יהודה לפרובינציה הפך המקום לאחוזה ממלכתית, וזו המשיכה לפעול עד הרבע האחרון של המאה הראשונה. לפחות בשלב אחרון זה היה האזור אחוזה ממלכתית, וב"ארמונות" התגוררו הפועלים או העבדים שעבדו גם באחוזות מלך נוספות.

133 הווה אומר, שרידים ארכאולוגיים לבית אחוזה עשויים לייצג אחוזה פרטית או ממלכתית, ובכל מקרה זו חקלאות שהבעלים נעדר בה מהשטח והוא שולט בו מרחוק באמצעות נציגיו.

134 שרידיה של הווילה דומים מאוד לשרידים של בית אחוזה קטן, שהוא טיפוס יישובי נפרד. בית האחוזה הקטן, החווה, הוא מקום מגוריה של משפחה גרעינית או מורחבת שיש לה אדמות במרחב הכפרי. בטיפוס זה אין מדובר בעשיר, שהוא נטע זר באוכלוסייה המקומית, אלא במקומי אמיד שהחליט לעזוב את הכפר מסיבות שונות ולהתגורר בבית מבודד. טיפוס זה רגיל בתקופה הפרסית, נפוץ באזור ירושלים במאה הראשונה לפני הספירה ועד החורבן, והיה קיים גם בתקופה הרומית. האבחנה בין בית אחוזה לחווה קטנה היא לעתים בלתי אפשרית איורים 41-40, איור 13 לעיל, תמונה 11.

135 כפר פרטי

136 שיטה שנייה להפעלת שטח האחוזה הייתה באמצעות מסירתה לאריסים או לחוכרים. שיטת הפעלה זו מתחלקת לשניים: האפשרות הראשונה, זו שנהגה במצרים, הייתה מסירת השטח למעבדי משנה, שכל זיקתם לבעל הקרקע הייתה כספית. ה"מקבלים" עיבדו את האדמה ושילמו עבור זכות זו בהתאם להסכם ביניהם לבין הבעלים. באריסות רגילה זו עסקנו לעיל. האפשרות השנייה הייתה קיום אחוזה לכל דבר, אלא שמעבדי הקרקע היו עצמאיים. בשיטה זו הוקם למעשה כפר פרטי. תושבי כל הכפר, או רובו, היו אריסים, והפעילות החקלאית הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי האפיטרופוס או על ידי בעל הקרקע עצמו. שיטות האריסות והחכירה נדונו לעיל, וכפי שראינו, לעתים אכן היו האריסים עצמאיים כמעט לחלוטין, ולעתים הייתה עצמאותם האישית מוגבלת ביותר, והם נחשבו כמעין בני בית, חלק מן הצוות האישי של האדון.

137 דווקא בשיטת אריסות העולם או "חכירי בית אבות" מצטיירת תמונה של תלות החוכרים באדון. בשיטה זו נעשים הקטיף ועיבוד התוצרת יחדיו. האדון, שיוצג מן הסתם על ידי האפיטרופוס, ביצע את העבודה עם החוכרים, ואלה נתפסו כמעט כפועליו. כפי שראינו אכן היו החוכרים במהלל דבי רבי חכירי בתי אבות, ועיבדו את התוצרת במשותף עם האדון. לעיל הובאו מקורות נוספים שהעידו על שיטה זו.

138 אחוזה המופעלת על ידי אריסים או חוכרי קבע חייבה מבנה מיוחד של מעין כפר פרטי. בכפר מעין זה צריכים היו להיות מבני המגורים של הכפריים ומבנה מרכזי שנועד למפקח על האחוזה או למגורי בעל האחוזה בבואו לבקר במקום. אין לנו עדויות ספרותיות ישירות על כך, אך מבנה מרחבי מעין זה מתבקש וסביר, לאור המציאות החברתית-ארגונית באחוזות המופעלות על ידי אריסים. באחוזות אלו התקיימה מערכת של איסוף משותף של היבול על ידי בעל הבית יחד עם אריסיו. הדבר חייב מתקני מלאכה מתאימים לייצור המוני, וכן שבעל הבית, או נציגו, יתגוררו בכפר, והאריסים אף הם יהיו תושבי יישוב זה. עדויות ארכאולוגיות אחדות לכפרים פרטיים נאספו במקום אחר, ולא נרחיב בכך.

139 האפיטרופוס נזכר במקורותינו במאות עדויות. רובן המכריע מתייחס לאפיטרופוס של היתומים, ומיעוטן לאפיטרופוס בבית האחוזה, או שניתן לפרש את העדות בשתי הצורות.

140 "השותפין והאריסין האפיטרופין אין עושין בית הפרס החורש מתוך שלו או מתוך של חברו שלו עושה בית הפרס ושל חברו אין עושה" תוס', אהלות פי"ז ה"ד, עמ' 615. מי שחורש שדה שבו קבר גורם לכך שכל השדה נחשב טמא, שמא הוזזו עצמות, אבל אין אדם הופך את נכסי חברו ל"שדה פרס". אחת האפשרויות לכך היא אריס או אפיטרופוס, ואפיטרופוס זה עשוי להיות מנהל האחוזה או מנהל עסקי היתומים. כמו כן: "האפוטרופוס והשליח והעבד והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין שאינן יכולין לומר אשר נתת לי השם" משנה, בכורים פ"א מ"ה. אפיטרופוס זה איננו בעל הקרקע, אבל יכול להיות המשגיח על היתומים, או על בית האחוזה.

141 מקרה מאלף הוא זה המשמש כרקע למשנת ביצה פ"ה מ"ו: "מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה העיר להביא אצלו מפירותיו". המקרה המתואר נראה תמוה. לאדם הגר בעיר אחת א יש פֵרות בעיר אחרת ב הרחוקה מרחק המצריך עירוב כלומר המרחק בין א ל-ב יותר מאלפיים אמה, אך פחות מארבעת אלפים אמה. בני העיר ב הכינו עירוב כדי לבוא לבקר אותו אדם. לכאורה המקרה קשה ומקרי ביותר; וכי למה ירצו בני העיר ב לבוא אל גיבור סיפורנו, ומדוע ירצו להביא עמם פרות השייכים לו? מעבר לכך, לא ברור מה החידוש שבהלכה זו, הרי כבר נקבע במשנה ג שם שרגלי הפרות כרגלי הבעלים, משנה ד מפרטת בכך, ומדוע חוזרת משנה ו וקובעת אותו דין במקרה פרטי פשוט נוסף? התוספתא מוסיפה משפט המבהיר את הרקע: "ואם יש שם אפטרופוס מביאין על פי אפטרופוס" ביצה פ"ד ה"ט. לכאורה לא ברור מה ייחודו של האפיטרופוס; אם הפרות שייכים לפלוני הרי הם כרגליו, ואם הם של בני העיר הרי הם כרגלי בני העיר, ומה מעמדו של האפיטרופוס בנושא? ברם, אזכור האפיטרופוס הוא המפתח להבנת המשנה. האפיטרופוס הוא מנהל האחוזה, והוא מזמין את האריסים "בני העיר" לסעודה, ואף אם לא עשה כן במפורש הרי שהם מוזמנים דרך קבע.

142 כמו כן, באחד המקורות הקדומים השייכים לספרות דרך ארץ שנינו: "הוא היה אומר הגרע, והבורסקי, והבנאי, אין מעמידין מהם פרנס על הצבור, ואין מעמידין מהם אפטרופא". כאן במקום "להעמיד מלך" כמו במקבילה בבבלי, קידושין פב ע"א אות ההוקרה הוא מינוי כאפיטרופוס, ושני הביטויים מלמדים על הסתייגות ממי שזו עבודתו.

143 כן קובעת התוספתא: "נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה. מעשה שנפלה דליקה בחצרו של יוסף בן סימאי משיחין ובאו אנשי קצטרה של צפורי לכבותה ולא הניחן. ירד ענן וכיבה. אמרו חכמים לא היה צריך" שבת פי"ג יד ה"ט. דבריהם של חכמים תואמים את ההלכה שבמשנה, שאין הכרח למנוע את הנכרי מלכבות את האש, ויוסף בן סימאי מחמיר. מעשה זה מסופר בתלמוד הירושלמי, אך התלמוד הבבלי מוסיף: "מפני שאפטרופוס של מלך היה" שבת קכא ע"א, ומסתבר כי המלך הוא אגריפס השני, והוא זהה עם ה"אפוטרופוס של אגריפס המלך" ששאל שאלה בדקדוקה של מצוות סוכה את רבי אליעזר. יוסף בן סימאי נמנה עם העילית המקורבת לשלטון שאנשיה בדרך כלל מצטיירים כמרוחקים מהווי בית המדרש; אבל יוסף עצמו היה קרוב לעולמם של חכמים, וכאן הוא נוהג מנהג חסידות. יש לזכור שהוא נוהג לפי התביעה ההלכתית שלא ליהנות מעבודה של גוי שנעשתה בשביל ישראל, ואינו מקבל את הגישה המקלה שבמשנה.

144 כמו כן: "ישראל שמינה גוי אפיטרופא או סנטר מותר ללוות ממנו בריבית וגוי שמינה ישראל אפיטרופא או סנטר אסור ללוות ממנו בריבית" ירו', בבא מציעא פ"ה ה"ז, י ע"ג, וכן: "משל למלך שמנה לו שני אפטרופסין אחד ממונה על אוצר של תבן, ואחד ממונה על אוצר של כסף ושל זהב" מכילתא דרבי ישמעאל, מסכתא דבחדש, יתרו, ה, עמ' 221. במקרה זה ה"מלך" הוא קרוב לוודאי העשיר המקומי, אך ייתכן גם שהוא פקיד השלטון.

145 כמו כן: "רבי יהודה אומר משל למלך שהיו לו שני אפוטרופים במדינה והשלים להם את שלו..." ספרי דברים, שו, עמ' 331; "שרים בידם נתלו, הוה אפוטרופא עלל לקרתא והוה נסיב טבי דקרתא ותלי להון בני אנש סבין הוון אתיין ומפייסין ליה עליהון ולא הוה מקבל מינייהו לכך נאמר שרים בידם נתלו פני זקנים לא נהדרו" נכנס לעיירה והיה לוקח את טובי העיר ותולה אותם. בני אדם זקנים היו באים ומפייסים אותו בשבילם עליהם – איכה רבה, פ"ה יב, עמ' עט. כאן מתוארת עצמתו של אפיטרופוס, קרוב לוודאי משגיח מטעם בעל אחוזה נכרי עשיר ותקיף. כמו כן: "כגון אילין אפוטרופיא דנפקין לקרייתא ובזין לאריסייה ועליו למדינתה ואמרין כנשון מיסכנייה ואנן בעיי מעבד עמהון מצוה" אפיטרופסין אלו שיוצאים לאחוזות ובוזזים את האריסים ונכנסים לעיר ואומרים איספו את העניים ואנו רוצים לעשות עמם צדקה – פסיקתא דרב כהנא, עשר תעשר א, עמ' 161. כאן המדרש מבקר את מנהגם של אפיטרופסים עשירים לעשוק את אריסיהם ואחר כך להופיע בעיר ולחלק צדקה. אפיטרופסין אלו הם כנראה יהודים.

146 במקביל אנו שומעים גם על אפיטרופוס באחוזה, ואפיטרופוס בבית בעיר: "אמר רבי אבא בר אחא אפטרופוס של בית היה מת" פסיקתא דרב כהנא, ויהי בחצי הלילה ו, עמ' 127.

147 נסיים את לקט הדוגמאות הללו במשנת שבועות הקובעת שאדם רשאי לתבוע שבועה מאפיטרופוס גם ללא טענה. הלכה זו מובנת לאור מעורבותו הרבה של האפיטרופוס בניהול משק הבית והאחוזה, והמשנה מניחה שהאדון רשאי לדרוש שבועה אפילו כשאין לו תביעה ספציפית.

148 מונח אחר הוא "בן הבית". משנת שבועות הנזכרת מונה את בן הבית בין אלו שניתן לתבוע מהם שבועה ללא עילה, והתוספתא מסבירה: "בן בית שאמרו לא זה שנכנס ויוצא אלא מכניס פירות ומוציא פירות שוכר פועלין ופוטר פועלין" כתובות פ"ט ה"ג; בבלי, שבועות מח ע"ב. לכאורה אפשר היה לפרש ש"בן הבית" הוא בן בוגר החי במשק המשפחתי המשפחה המורחבת, וכך כנראה פירשו בתוספתא אחרת. אבל "בן הבית" כמנהל נזכר גם במקורות נוספים, כגון: "משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שהיה לו בן בית ונתן לו שדה אחת במתנה, ולא כתב ולא חתם ולא העלה לו בערכיים..." ספרי במדבר, קיז, עמ' 135. כאן אין התיאור מתאים לבן משפחה. כמו כן: "למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן בית והשליטו על כל מה שהיה לו, הלך אותו בן בית והלוה לבני אדם על ידי ערבים" שמות רבה, מג ו, או: "משל למלך שהיה לו בן בית נאמן מצאו עומד על פתח חניות והתיז את ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר תחתיו. ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון? אלא ממה שמצוה את השני ואמר 'לא תכנס בפתח חניות' אנו יודעין שמתוך כך הרג הראשון" ויקרא רבה, יב א, עמ' רנה-רנו. על בן בית אחר מסופר במדרש: "בן בית אחד היה לו לרבן גמליאל והיה למוד להיות נוטל קופה של ארבעים סאה ומוליכה אצל הנחתום, אמר ליה כל הדין חילא טבא אית בך ולית את עסיק באורייתא? כל הכוח הטוב הזה יש בך ואינך עוסק בתורה?, כיון שנתעסק בתורה התחיל להיות נוטל של שלשים, של עשרים, של שנים עשר, של שמונה סאים, כיון דגמר ספרא, אפילו קופה של סאה לא היה יכול לסבול" שיר השירים רבה, ה ג; פסיקתא דרב כהנא, ויהי בשלח כב, עמ'

149 198-197, ומקבילות. במקרה זה אפשר היה לפרש שבן הבית הוא סתם משרת. מכל מקום הוא יהודי עצמאי, הרשאי ללמוד תורה. הסיפור כמובן אגדי, אך מעלה דמות אפשרית של בן בית.

150 קשר ישיר בין בן הבית לאחוזה ה"עיר" יש במסורת אגדית נוספת: "משל למלך שהיה לו בן בית בעיר, היו בני העיר מכבדין אותו, לומר שהוא בן ביתו של מלך, והמלך מכבדו לכאן ולכאן. מכר המלך את עירו לאחרים, התחילו פושעים בבן ביתו של מלך, בא לו אצל המלך, אחר ימים חזר אצל עירו, התחיל בן ביתו עובר בתוכה כמקדם, התחילו מכבדין אותו עוד שהוא בן ביתו של מלך, אמר להם המלך כשמכרתי פשעתם בי ולא היה בן ביתי, עכשיו הוא בן ביתי, ואתם מכבדים אותו?! המלך זה הקב"ה, והעיר זו ארץ ישראל, ובן בית זה דוד מלך ישראל" מדרש תהילים, כד ב, עמ' קכ. בן הבית הוא מנהל בפועל של העיר, כמו דוד מלך ישראל. כן מתואר משה כבן בית של ריבון העולמים שם, ב יג, עמ' טז, וכן במקורות נוספים.